יערה, חברת סגל צעירה במחלקה להיסטוריה, ממהרת להרצאתה במסדרונות הקמפוס ומתנגשת חזיתית בראש החוג. כך נפתח ״רסיסי לילה״, הרומן השני של אילה דקל. ״אמהות צעירות שהן מרצות זוטרות כמוה – הן רצות״. לא נדרשים יותר מכמה עמודים כדי לשרטט את הג׳אגלינג המוכר שהוא חייה של יערה: בין הקריירה האקדמית התובענית עד בלתי אפשרית ובין תחזוק חיי המשפחה וגידול הילדה. אבל במהלך שיעור אחד בקורס שלה על נשים פורצות דרך בתרבות הישראלית, חייה הולכים להשתנות. היא מקבלת הודעה מאימה שמבקשת ממנה ללוות אותה אל פגישה בבית החולים, שם הן עתידות להתבשר על סרטן סופני בשלב מתקדם; והיא גם שומעת בשיעור לראשונה על חיותה בוסל, חלוצה ממקימות דגניה, ועל היומנים שהשאירה אחריה.
כך נפרשות שתי עלילות במקביל: חייה המודרניים של חוקרת ההיסטוריה שמתמודדת עם מות אימה המתקרב, וחייה של עובדת האדמה ואשת החינוך שהקימה את ״אם הקבוצות והקיבוצים״. הטקסט מחולק לפרקים קצרים, של חיותה ושל יערה לסירוגין. פרקי חיותה מתרחשים בתחילת המאה הקודמת, ובהם היא עולה מלאחוביץ' לישראל, מתמודדת עם שבר החלום על ארץ הקודש ומה שמצפה לחלוצים בה, נוסעת מתחנה לתחנה בניסיון למצוא עבודה ותפקיד, ונעה על הציר שבין הרצון להתמסר לחלומו של בן זוגה ובין הרצון להגשים את עצמה. פרקי יערה מתקיימים בימינו, ובהם היא נאבקת על מקומה בעולם האקדמי רווי הפוליטיקה והאינטריגות, מנסה ללוות את אימה המסרבת לקבל עזרה בתהליך המחלה, ומחדשת קשרי משפחה נשכחים.
הרמוניה נעימה
המבנה העלילתי של סיפור אמיתי מהעבר לצד סיפור בדיוני מההווה, שנשזרים זה בזה, הוא קלאסי לרומן היסטורי, שרבים וטובים עשו בו שימוש בעבר. דקל איננה מציעה גרסה שונה מהרגיל של המבנה הזה, כפי שהיה אפשר לקוות, ובכל זאת, גם כאן הוא עובד. השפה שבה היא משתמשת לשני הנרטיבים השונים לא שונה מהותית – מה שהיה עשוי לסייע באפיון הדמויות והתקופות השונות; בשניהם היא יומיומית אך ללא נפילה אל משלב נמוך מדי. בנוסף, היא משובצת ברפרנסים רבים למקורות היהודיים; אולי כי המחברת היא ראש הישיבה החילונית "בינה״, ואולי כי חיותה, כמוה, היא דתייה לשעבר.
הכתיבה איננה אחידה ברמתה. רק אחרי כמה עשרות עמודים הצלחתי להתחבר לדמויות ולצלול אל העלילה, ובספר רזה בן 200 עמודים בלבד זה לא מעט. גם כשכבר התאהבתי בחיותה והייתי מרותקת אל דמותה ואל הקורות אותה, הכתיבה נעה בין פסקאות מדויקות ונוגעות ללב ובין תיאורים חיוורים ולא ממצים של אירועים גדולים במילים שלא מצליחות ללכוד אותם עד הסוף – למשל מוות של דמויות מרכזיות.
עיקר כוחן של הספר הוא בהנגשת סיפורה של חיותה בוסל. סיפור אמיתי ומדהים, מלא בהקרבה וגבורה. מאבקה ליישב את הארץ פוגש מאבק נוסף, פחות מוכר ומדובר בהקשר של תקופת החלוצים – מאבק פמיניסטי על מקומה בעולם כפועלת עברייה. היא אשת חינוך שפועלת למען השכלה לכולם, והיא נאבקת על צמצום הפערים בין העולים מאירופה והעולים מתימן. גם סיפור האהבה שלה עם יוסף בוסל מתואר בצורה מלאת עדינות ויופי.
דקל עושה שימוש רב במקטעים מתוך היומנים של בוסל, שפותחים כמעט את כל פרקי הספר וגם סוגרים כמה מהם. השילוב בין סגנונות הכתיבה של השתיים – מחברת היומנים ומחברת הספר – יוצר הרמוניה נעימה. המקטעים אינם סדורים באופן כרונולוגי, אלא מותאמים לנושא של כל פרק ומתכתבים איתו. אלה טקסטים נהדרים שמכילים זווית מבט נדירה על תקופה מכוננת. בראיונות סביב צאת הספר תיארה המחברת את תחושת הפליאה שלה כשפגשה את היומנים לראשונה, וזו עוברת בטקסט היטב.
לטעמי, חלקי הסיפור שמשויכים ליערה חלשים יותר. אולי כי הם חסרים את ההילה ההיסטורית, ואולי פשוט כי הם כתובים פחות טוב. בעיקר הפריע לי התיאור של מיכאל, בעלה. הוא כביכול הגבר המושלם: בן זוג תומך, אב מעורב, עורך דין מצליח. בכל זאת, איכשהו כל משפט שיוצא מפיו נשמע תפל, והדמות שלו היא שבלונית, פונקציונלית ושטוחה. גם הדמות של נורית, אמא של אילה, כמעט לא עוברת שינוי לאורך הספר. גם ראש החוג המתנשא הוא בדיוק מה שהייתם מצפים מראש חוג מתנשא להיות, וזה נשאר כך מהעמוד הראשון עד האחרון. מבניית הדמויות הזו עולה הנחת היסוד שאנשים יישארו תמיד מה שהם, מה שצרם לי פעמיים: גם כי זה חסר עומק ספרותי, וגם כי זה פשוט לא נכון.
בדידות או יחד?
נקודת נפילה משמעותית נוספת של הספר היא מפורשוּת יתר. בפרקים על יערה קיימות התייחסויות רבות ליומנים של חיותה והאופן שבו הקריאה בהם השפיעה על חייה. אבל כאשר הספר בנוי בצורת שתי וערב של קפיצה בין העלילות השונות, ההעמדה של הסיפורים זה מול זה מצויה בבסיס הטקסט, ולא צריכה להופיע גם בתוכו. הקוראים אמורים למתוח את החוטים המקשרים בעצמם, ואף יתקשו להימנע מכך. מדוע אם כך לחזור ולדבר שוב ושוב על המעשה הפואטי שאמור לעבוד ללא מילים? ״פתאום הבינה יערה מה משך אותה כל כך באישה הזו. היא חשבה שקראה על אישה מעוררת השראה שחיה לפני שנים רבות כל כך, אישה שנאחזה במציאות והצליחה לשרוד למרות הכול. אבל בעצם היא קראה גם על אמא שלה. גם נורית, ממש כמו חיותה, אף פעם לא ויתרה על החיים״. פסקאות מהסוג הזה מיותרות לחלוטין, ואף פוגעות במהלך שהן מנסות לייצר.
מה שכן עבר בספר בצורה טובה מאוד ובלי לחרוג מגבולות הסבטקסט הוא השאלה הגדולה: האם אדם צריך אנשים סביבו? דקל משרטטת היטב את הפער בין החיים בדגניה, בקבוצה, שבה התערבויות הדדיות בפרטי חיים אישיים לחלוטין הן הלחם והחמאה, ובין יחידות משפחתיות מודרניות שמאפשרות פרטיות וחירות, אבל עשויות לבוא עם מחיר גבוה של בדידות או סתם קושי לתפקד ולהחזיק הכול לבד. בולטת בהקשר הזה היחידה המשפחתית שממנה הגיעה יערה, שכוללת שתי נפשות בלבד – היא ואימה, בלי אב בתמונה. אבל גם המשפחה הממוצעת יותר שהקימה, עם בן זוגה ובתה ואולי הילדים שיצטרפו, היא משפחה שקשה לה להתקיים בלי כפר וקהילה שיחזיקו אותה. הטקסט לא מכריע בשאלה מה עדיף, וזו בחירה נכונה בעיניי.
שבתה את ליבי דמותה של תמר, קולגה של יערה, שמקנאת בה ואוהבת אותה בו זמנית. השניות הזו מעוררת הזדהות והופכת אותה לכנה. מרכיב נוסף שאהבתי מאוד בספר הוא ההתייחסות האגבית לדמויות ולאירועים היסטוריים משמעותיים, כחלק בלתי נפרד מחייה של חיותה. א״ד גורדון הוא עוד חבר בדגניה, ומשה דיין הוא פעוט שנשלח מדי פעם בשליחות זו אחרת בין חברי הקבוצה. גם המלחמה המתרחשת איננה מתוארת בדרמטיות יתרה, אלא באופן קטן ואישי, באמצעות הדרכים שבהן בצורה שבה היא משפיעה על הסיפור של בוסל. דווקא הנגיעה הפרוזאית באירועי ובאישי הענק האלה היא שהופכת אותם לאמיתיים.
בימים טרופים אלה, הקריאה ב״רסיסי לילה״ עוררה מחשבות והתקשרה אל התקופה שבה כל מה שנראה לנו היום מובן מאליו רק התחיל להיבנות. המפגש עם דמותה של חיותה היה מרגש ומעצים. לכן, ועל אף נקודות הביקורת, זהו ספר שעושה חסד לסיפור היסטורי יפהפה וחשוב, שעד עתה נותר אלמוני למדי.
רסיסי לילה
אילה דקל
שתיים, 2024, 215 עמ'
