בשעה 5:36 בבוקר יום ראשון שלח ג'ון פולין הודעה בקבוצת החברים: "מצטערים כל כך להודיע שהירש איננו, אתם כולכם אנשים מדהימים".
וכך במשפט אחד קצר, שיש בו הנורא מכול לצד הכרת הטוב המוכרת של משפחת גולדברג־פולין, הגיעו לסיומם 11 חודשים שבהם אני מסתכלת על חבריי הטובים דועכים ומגבירים אור. נמוגים ומוסיפים טוב לעולם. עד שהירש נחטף באכזריות לעזה לא ידעתי שאפשר, מתוך המקום הכי שחור וצר, מתוך גיהינום עלי אדמות, להאיר את העולם בשלום, באהבה ובתקווה.
כשאחיין שלי נפצע בגבול הצפון רייצ'ל הייתה הראשונה שכתבה לי, והקפידה להזכיר לי בכל יום שהיא מתפללת למענו. התודה וההערכה שהם הפיצו לכל מי שסביבם היו לאין שיעור יותר ממה שיכולנו לתת להם. לא היה רגע שהם לא שאלו כל אחד מה שלומו בלב כן. ואיך כל זה מתיישב עם העיניים של רייצ'ל, שרק שקעו עוד ועוד, ועם החיוך היפה שלה שנעלם בבוקר נמהר אחד, אני לא יודעת. והשיעול שתקף את ג'ון מהרגע שהירש נחטף, ולא מנע ממנו לדבר בכל מקום מהלב ולקרב ולחבר ולבקש אל תעלימו עין, אל תהפכו את זה לפוליטי.
ואיך היה לו הכוח לומר שהוא מבין את מי שחושבים הפוך לגמרי ממנו, אבל הוא רק מבקש מכל מי שמתנגד לעסקה שילמד את הפרטים ואז יחליט מה דעתו. אפילו שעסקה הייתה הדבר היחיד שהפריד בינם ובין הירש. והמסעות סביב העולם בלי מילה אחת של שנאה, רק כנות, רק כאב. גם כשהם אמרו מילים קשות הם אמרו אותן באהבה. וכך בכל מקום שהגיעו אליו הם השאירו אחריהם שובל של תקווה, ניצוץ של חלום לעולם טוב יותר, בלב של כל מי שהאזין.
והתפילות. הוי התפילות שלהם, מעומק הלב, באמונה שלמה בהמלכת הקב"ה בעולם ובתחינה שהסוף יהיה טוב. כמה אנשים הם איחדו סביבם בתפילה. חרדים, חילונים, דתיים, בארץ ובעולם. פשוט ישבו איתם והתפללו. זאת הייתה הבקשה שלהם מכל אחד: תתפללו על הירש ועל שאר החטופים. משם הם האמינו שתבוא הישועה.
להלוויה הגעתי מרוסקת. איך יכול להיות שאנשים שפיזרו רק טוב קיבלו את הסוף הרע ביותר. איך יכול להיות שאנשים שהתפללו בלב שלם כל כך לא זכו שתפילתם נענתה. משהו בי לא רצה לחיות בעולם שבו הטוב שהם פיזרו לא חוזר לג'ון ורייצ'ל וליבי ואורלי, והם לא זוכים לחבק את הירש. ופחדתי. פחדתי כל כך שהאמונה שלהם תישבר באבחה אחת. כי אם האמונה שלהם תישבר מה יהיה על שלי, על שלנו.
ואז ג'ון דיבר ובקול שבור ואמר בין השאר "עוד לא אבדה תקוותנו", וביקש מהירש לעשות מלמעלה את כל מה שהם לא הצליחו לעשות פה למטה, ולעזור לחטופים הנותרים לחזור הביתה. והבנתי ששום דבר לא השתנה בו. גם עכשיו, כשהסוף מר ונמהר ועומד האבא מול גופת בנו, הוא עדיין חושב על אחרים בעין בוכה ובלב שבור. ורייצ'ל, שפתחה את הדברים שלה בהכרת הטוב לקב"ה שזכתה לגדל את הירש 23 שנה, והלוואי שהיה לה יותר אבל היא מודה על מה שהיה. והבכי בקהל גבר ונשבר, אבל הלבבות התאחדו יחד לשמיים. ובמקום שנכעס על תפילות שלא התקבלו התמלאנו בחסד על המעט שהיה. והם והבנות סיפרו על הירש שהיה בדיוק מה שיכול לצאת משני הורים מדהימים כאלו: אוהב אדם, רודף שלום, מלא בחסד ומאור פנים.
בסוף דבריה רייצ'ל ביקשה בדמעות מהירש שישלח להם כוח להיות חזקים ולשרוד כדי שיום אחד ישמע שוב צחוק בביתם. והדמעות לא הפסיקו לרדת וכאב גדול פילח לי את הלב, אבל את אלפי הרסיסים שלו אספה האמונה שהטוב ינצח. אי אפשר לראות את משפחת גולדברג־פולין ולא להאמין בטוב ולא לקבל כוח והשראה וכמויות עצומות של תקווה אפילו במקום שבו תקווה נגוזה.
רייצ'ל ביקשה מהקהילה והחברים שלא יעזבו אותם עכשיו. שיעזרו להם לשרוד את הכאב החדש והנורא. ואני מבקשת ממך רייצ'ל: אל תעזבי את אותנו. תמשיכי להאיר את העולם, כי אין לנו דרך לראות בחושך הזה אם לא תעשי את זה. בבקשה תמשיכי לתת לנו כוח והשראה. אתם מחזיקים את הטוב בעולם והטוב הזה ינצח דרככם. אתם המנהיגים שלנו. לעולם לא נעזוב אתכם, לעולם.
