בשבוע שעבר הודחה קצינת בריאות הנפש של חטיבת אלכסנדרוני בגלל סדרת התבטאויות קשות נגד לוחמי היחידה ומפקדיה. ההתבטאות החמורה מכולן, שתפסה את רוב הכותרות, הייתה הכינוי שהצמידה לבני הציונות הדתית: "אוכלי מוות". כוונתה של הקב"נית, לפי הקשר דבריה, הייתה להאשים את המגזר בהאדרת המוות ואהבתו. היא התבססה על דבריה של ללי דרעי, אמו של רס"ל במיל' סעדיה יעקב דרעי, שהשוותה בריאיון את שליחת הבן אל הצבא לעקידת יצחק, ותיארה איך אמהות החיילים מגהצות את מדיהם כש"עין במר בוכה ולב שמח". מכאן הסיקה הקב"נית שציונים־דתיים שמחים במוות וגאים בו. אוכלי מוות.
יותר משהעסיקה אותי חומרת הדברים, או התגובה הצה"לית החד־משמעית כלפיהם, הוטרדתי מן ההשוואה לאוכלי מוות. זהו דימוי שמבטא החמצה מוחלטת, ואני לא מגזים, של המסר העיקרי של סדרת ספרי הארי פוטר. אוכלי המוות, חבר תומכיו ועוזריו המרושעים של אדון האופל, מייצגים את ההפך הגמור מאהבת המוות. אוכלי המוות נקראו כך משום שתכלית קיומם היא הבריחה מן המוות. הם משרתים את הלורד וולדמורט (מצרפתית: "בורח מן המוות"), שבשם החתירה לחיי אלמוות מוכן להקריב לא רק את חייהם של אחרים אלא גם את גופו ונשמתו שלו.
בעולם הזה המוות איננו חור שחור. הוא אפשרות קיימת, סיכון שלוקחים לפעמים, יעד שכולנו מתקדמים אליו. לכן אני גם לא נמנע מלהזכיר באוזניהם של ילדיי שבכוונתי למות באחד הימים
אילו רצתה הקב"נית למצוא בספרי הארי פוטר דמות שמתייחסת למוות כמעט בשוויון נפש, יכולתי להציע לה את אלבוס דמבלדור. זה שלימד את הארי ש"למות זה כמו ללכת לישון אחרי יום מאוד־מאוד ארוך", וש"לאנשים עם מוח מאורגן המוות נתפס בסך הכול כעוד הרפתקה גדולה". הוא עצמו יצא למשימת ההתאבדות הגדולה של חייו בלי להניד עפעף.
זו אינה אנקדוטה. צילו של המוות מוטל על כל סדרת הספרים של רולינג. מוות של דמות חשובה לא רק חותם את רוב הספרים, אלא גם פוקד כמה מסצנות הפתיחה. רולינג מבוססת בדמי גיבוריה הגדולים מן הפרק הראשון של הספר הראשון ועד הקרב האחרון על הוגוורטס, שבו היא טובחת בהם כמו זבובים, משל הייתה זו עונה של סדרת טלוויזיה שבאה אל קיצה והיא חייבת לרענן את סגל השחקנים. והמסר, ברוב המקרים, אחד: המוות הוא מרכיב בלתי נמנע של החיים, ויש מי שעליהם לספוג אותו לטובת האחרים. לכן שמה של הקבוצה שהארי נמנה עליה הוא "מסדר עוף החול", על שם הציפור שנשרפת כדי לקום מחדש מעפרה. כמו הוריו של הארי, שמסרו את חייהם כדי להיוולד מחדש בתוך גופו של בנם הנושא את זיכרונם ואת רוחם, וגם את מאפייניהם הפיזיים.
ואף על פי כן הטעות של הקב"נית קצת מובנת. כי בעומק הדברים הפחד מן המוות דווקא מקדש אותו. חרדת המוות של וולדמורט נובעת מתפיסת המוות כחור שחור השואב לתוכו את החיים כולם ומאיין את משמעותם. אוכלי המוות סוגדים לסמל הגולגולת האפל כשם שהם יראים אותו.
בעיני רולינג, לעומת זאת, המפגש עם המוות הוא חוויה פוקחת עיניים. רק מי שראה את המוות במו עיניו יכול לראות גם את סוסי הקסם המכונפים אשר ביער האסור. אני יודע שהוא פקח את עיניי שלי, כשהרהרתי בו בשלבים מסוימים במלחמה כאפשרות ריאלית. אימת המוות מתרככת דווקא כשמכירים בכך שהחיים הם לא תכלית הכול. גם למוות יש בהם מקום.
נשים בצד, לרגע, את חיי העולם הבא. גם בעולם הזה המוות איננו חור שחור. הוא אפשרות קיימת, סיכון שלוקחים לפעמים, יעד שכולנו מתקדמים אליו. לכן אני גם לא נמנע מלהזכיר פעם בפעם באוזניהם של ילדיי שבכוונתי למות באחד הימים. והיום הזה הולך וקרב גם השבוע, כשחל יום הולדתי. המוות מוריד אותי אט־אט מנכסיי. איני יודע בקשר למגזר, אבל הייתי רוצה לחיות בחברה שמקדשת את החיים דווקא כי הם לא מובנים מאליהם, ומשום שהם אינם התכלית העליונה. חברה שגם המוות הוא חלק מהווייתה. חלק נורא, וטרגי, שאין אנו כוספים אליו בשום צורה. אבל אנחנו נכונים לו, מישירים אליו מבט. אם וכאשר יגיע, לא עלינו, נדע לקבל גם אותו כשעין במר בוכה ולב שמח.
