פעם ניסיתי להסביר לתלמידותיי מהו אוקסימורון. נתתי דוגמה: "אש קרה". אחת התלמידות אמרה בעייפות: "אה, כמו בוקר טוב". מאז מצאתי דוגמה מוצלחת עוד יותר לאוקסימורון נפוץ: "נמאס מהאנשים שמחלקים את החברה הישראלית לאנחנו והם". הדוברים לא שמים לב שזה בדיוק מה שהם־עצמם עושים – מחלקים את החברה הישראלית לאנחנו והם: אנחנו, שלא מחלקים לאנחנו והם, והם, שכן מחלקים לאנחנו והם. זו אינה אמירה מאחדת, אלא גוון סנובי במיוחד של תפיסת הקיום הישראלי כדרבי.
זה אינו הסוג היחיד של אחדות מסולפת שנפוץ במקומותינו. נפוץ לפחות כמוהו המיתוס של "אחדות נגד הקיצוניים". לפי התפיסה הזאת אי אפשר להתאחד עם הקיצוניים המסוכנים; מוטב לאחד בין המתונים מכל המחנות. ברור שזה אפשרי, אבל זו לא חוכמה: מי שמכנים את עצמם "המתונים מכל המגזרים" – אלו שמתינותם אומנותם, שעוברים מפאנל לפאנל על תקן "מתונים" – הם בדרך כלל מגזר אחד הומוגני למדי. בבחירות לעיריית ירושלים ב־2018 הם אפילו העניקו לעצמם כינוי מגזרי לא רשמי: "הציבור הפלורליסטי" (גם זה, כמובן, כינוי אוקסימורוני).
כמעט כולם יסכימו לעסקה אחראית ושקולה, בדומה לעסקת החטופים הראשונה במלחמה. עסקה מופקרת עלולה להמיט על העם אסון ולא "ריפוי"
אם ליברלים דתיים, ליברלים חילונים וליברלים מסורתיים מגלים שכיף להם ביחד, אין עיני צרה בידידותם הנעימה, אבל זה לא מפתיע, כי הם כולם שייכים לאותו מגזר. זהו מגזר חשוב ומרכזי, ועדיין – מגזר. הפסאודו-אחדות של אנשי המגזר הליברלי היא לעיתים קרובות התבצרות מלאת חרון נגד כל האחרים. אחדות אמיתית כוללת גם אנשים שדעותיהם באמת מרגיזות אותך ואורח חייהם מקומם אותך; לא רק אנשים שבוחרים גופן מעט שונה לציטוטי יהודה עמיחי שהם מדפיסים על חולצות.
ויש עוד סוג שלישי של אחדות מסולפת נפוצה מאוד: הטענה ש"יש קרע בעם, ולכן אתה צריך לוותר". קל לראות שהיא הפוכה לגמרי, במאה ושמונים מעלות, מההתנהלות האצילית של מגורשי גוש קטיף בזמן ההתנתקות. המגורשים חזו בהרס המרושע של מפעל חייהם, בחורבן בתיהם ובמסירת אדמתם למחבלים, ובכל זאת נשכו שפתיים ונמנעו מהתארגנות לאלימות מסוכנת או לסרבנות קבוצתית. הם בחרו לוותר כדי למנוע קרע בעם. זאת הייתה בחירה מרגשת ומרוממת, גם אם לא רבים ידעו אז להעריך את אצילותה. אני מעריך אנשים שמוותרים בשם האחדות על פעולה חריפה למען אמונותיהם; אך את מי שקוראים לצד השני לוותר בשם האחדות אני מעריך הרבה פחות.
על כך נוסיף שגיבורי קטיף ויתרו על מחאה אלימה והרסנית, אך בשום אופן לא ויתרו על עצם הזכות והחובה להביע את עמדתם – וטוב מאוד שלא ויתרו. בבמות המעטות שהעניקה להם התקשורת הכריזו שוב ושוב המגורשים שמי שבורח מעזה – עזה תרדוף אחריו. למרבה היגון, המציאות הוכיחה עד כמה הם צדקו. אסור בשום אופן שדעות לא פופולריות יושתקו בשם האחדות; זה בדיוק המתכון להתמכרות לקונספציה קטלנית.
מתקיים בישראל ויכוח קורע לב על המחירים שראוי לשלם תמורת חטופינו ושבויינו היקרים והאהובים. שני הצדדים בוויכוח ראויים להישמע, והדיון צריך להתנהל באופן קשוב וסובלני. משפחות החטופים סובלות סבל נורא, וזכותן להביע את עמדותיהן כרצונן. אך ככלל, כחברה, אנחנו חייבים למצוא דרך לדבר באופן ענייני ומכבד על הנושא הזה. כולנו חרדים בכל שעה לשלום חטופינו, ומתפללים בכל שעה לחזרתם לשלום במהרה; אך כולנו צריכים להיות חרדים גם לשלום הקורבנות האפשריים של עסקה מופקרת, כפי שראינו שוב ושוב בעבר. לא סתם סירב רבין ב־76' לשחרר ארבעים מחבלים תמורת 105 חטופים באנטבה. מנהיגינו צריכים למצוא את האיזון הנכון בין הדאגה לשלום השבויים ובין הפקרה חלילה של מאות קורבנות העתיד של הסנווארים הבאים.
כאמור, יש טיעונים נכוחים מכאן ומכאן. אך יש טיעון אחד שאינו מכבד את טועניו: "יש קרע בעם, ולכן מתנגדי העסקה צריכים לוותר". קרע בעם לא מתרפא כשלוחצים על צד אחד לוותר על עמדתו ואמונותיו. כמעט כולם יסכימו בנסיבות שלנו לעסקה אחראית ושקולה, בדומה לעסקת החטופים הראשונה של המלחמה. עסקה מופקרת, לעומת זאת, עלולה להמיט על העם אסון ולא "ריפוי". אסור שיושתק הבירור הנוקב של הסוגיה הזאת. אחדות אמיתית כוללת מנגנוני שיח שמאפשרים להתווכח באופן ענייני, להבין על מה בעצם כולנו מסכימים, וגם לקבל החלטות מעשיות בנושאים שלא הצלחנו להסכים עליהם. מי שמנסה למנוע מאחרים להביע דעה מעורר לעתים את הרושם שלא אחדות הוא מחפש, אלא עריצות מחשבתית. כך לא בונים אחדות, אלא קונספציה.
