הדרך לצפון מהלכת עליי קסם בגווניה המתחלפים. מדבר הופך לבקעה, בקעה הופכת לעמק, עמק הופך להר. אבל כבר כמה חודשים שיש רגע כזה בדרך, באזור הכנרת או חיפה, שבו הווייז יוצא משליטה ומכריז "איני יכול עוד".
ולפתע אני מוצאת את עצמי בביירות, והנסיעה מתארכת לשש שעות כדי להחזיר אותי הביתה לישראל, וכל זה קורה בזמן שאני עדיין בקריית־ביאליק, או אתא, למי אכפת. בכל פעם שזה קורה לי אני נכנסת למצב מבולבל ומנסה לפתוח מפה כמו פעם, להבין איפה ומתי אני צריכה לפנות. הרכב מתחיל לזגזג, משאיות חולפות על פניי ומותירות שובל רוח מאיים תוך כדי צפירה.
הווייז בצפון לא יצא משימוש רק ברמה הסמלית. נדמה שהחיים של תושבי האזור יצאו מתכנון כולל. אין להם מושג האם ומתי יחזרו לביתם. אין להם מושג האם אי פעם ירגישו מוגנים. הם מתעוררים בכל בוקר בדירה שכורה או בחדר של 18 מטר במלון ולא יודעים כמה זמן זה יימשך.
כשהילדים האלה יהפכו לאנשים, הם יזכרו את התחושה של החיים על אדמה רועדת, של להיות תמיד על המשמר. צומח כאן דור שמתבוסס בחול טובעני בזמן שהמבוגרים סביבו מצפים ממנו לרוץ מרתון
לא רק הם חיים על בלימה. גם ילדי המילואימניקים לא יודעים מתי האבות שלהם יפסיקו לצאת לסבבים, לתלמידי התיכונים לא היה מושג אם תיפתח שנת הלימודים, ובקיץ מאות אלפי משפחות התקשו לתכנן חופשה. כנראה אין דבר מכמיר לב יותר מלשמוע ילד שקם בבוקר ואומר "אמא, יש היום בית ספר או טילים?"
נסו להיזכר בילדות שלכם. אולי היו מלחמות פה ושם, אולי גם אינתיפאדה, החיים לא היו קלים. אבל הייתה לכם שגרה, נכון? ידעתם שבספטמבר חוזרים לבית ספר, שבקיץ נוסעים לים ושבפסח אוכלים מצות עד שנמאס. עכשיו תסתכלו על הילדים של היום: הם כמו שחקני פוקר בקזינו שבו השולחנות מתחלפים בכל חמש דקות. כבר יותר מחמש שנים ששום דבר לא יציב בחיים שלהם.
בקורונה הם ספגו שנתיים של זום ובידודים. בתקופת הרפורמה המשפטית הם לא היו יכולים לתכנן נסיעה בלי להיקלע לפקקים של הפגנות. ובמלחמה לקחו להם את הביטחון הכי בסיסי שאיכשהו היה להם – אפילו בממ"ד הם כבר לא מרגישים מוגנים.
הילדים שלנו חיים במדינה שאי אפשר לתכנן בה שום דבר. תפיסת החיים שהם אימצו במשך השנים אומרת שאסור להתרגל לכלום, כי הכול יכול להתהפך ברגע. הם גדלים עם פחדים שאחר כך נולדים מהם קשיים בחיבור והתקשרות. ומה עם היכולת ליהנות, להיות פשוט ילדים, לצחוק בלי לחשוב על מחר? אלה כנראה מותרות בעולם שבו כל רגע יכול להביא איתו משבר חדש.
ואנחנו מנסים להרגיע אותם, אומרים שיהיה בסדר, שזה זמני ושזה יעבור. אבל נדמה שאפילו אנחנו לא מאמינים בבסדר הזה שיהיה.
כשהילדים האלה יגדלו, הם לא יזכרו רק את הרפורמות או את השביתות. הם יזכרו את התחושה של החיים על אדמה רועדת, של להיות תמיד על המשמר. גדל כאן דור שמתבוסס בחול טובעני בזמן שהמבוגרים סביבו מצפים ממנו לרוץ מרתון. הם רוצים שהוא יהפוך את העולם הזה לטוב יותר בזמן שהם עצמם נכשלו במשימה. באיזו זכות, בעצם? ומדוע אנחנו מתפלאים שהדבר היחיד שנותן להם ביטחון בחיים הוא להיצמד לאוזניות, או למחשב, או לכל הדברים שלעולם לא נכבים ותמיד אפשר לחזור אליהם?
אנחנו לא מגדלים פה את דור העתיד, אלא את דור ה"מי יודע אם יהיה לנו עתיד". הילדים שלנו הם כמו שחקני טטריס שמנסים להתאים את הקוביות שזורקים עליהם מלמעלה בתקווה שלא ייפלו לתהום. והפרס הגדול? לשרוד עוד יום בלי להתפרק. ככה נראים החיים שלהם, כבר יותר מחמש שנים.
ואולי זה הסוף המכרסם של החופש האזרחי כפי שהכרנו אותו – לא בהפיכה אלימה, אלא בכרסום איטי של היכולת שלנו לדמיין עתיד אחר. כי איך אפשר לשאוף לשינוי כשכל הכוחות מושקעים בהישרדות? איך אפשר לבנות חברה טובה יותר כשהקרקע כל הזמן רועדת מתחת לרגליים?
הסכנה האמיתית היא שנתרגל למצב הזה. שנקבל את האי יציבות כמצב נתון, כ"נורמלי חדש". ואז, בלי ששמנו לב, נמצא את עצמנו חיים במציאות שפעם היינו בטוחים שהיא בלתי אפשרית – מציאות שבה הביטחון הוא בגדר חלום, והפחד הוא המנוע שמניע את החברה.
