שלום חברים וחברות, כמו שאתם ודאי יודעים בדרך כלל אני לא מבקש עזרה בטור האישי שלי, חס ושלום, בדרך כלל אני כותב כאן סיפורים קטנים מהחיים הקטנים שלי, והאמת היא שגם הפעם יש לי סיפור קטן, אבל הפעם בסוף הסיפור אני גם רוצה לבקש מכם עזרה.
ומעשה שהיה כך היה. חיה בתי המתוקה לומדת בבית ספר מתוק ביפו, "בית הספר המשותף" שמו. זה בית ספר לדתיים ולחילונים, שמגיעים אליו בהסעות מכל רחבי תל־אביב. יש בבית ספר משפחות דתיות, ומשפחות חילוניות, ומשפחות של דתלשים כמונו, אנחנו לא רוצים לשלוח את הילדים שלנו לבית ספר ממש דתי. אבל גם לא רוצים לשלוח אותם לבית ספר ממש חילוני. אז המשותף הוא כאילו באמצע. אין הרבה בתי ספר בישראל שבהם בתחילת חשוון מדברים גם על רחל אמנו וגם על רצח רבין. ובית הספר שלנו הוא בית ספר כזה. ויש לנו קהילה מתוקה. שיוצאת מדי פעם לטיולי קמפינג כאלה. ועל כל החולצות של כל התלמידים בבית הספר רשומה מילה אחת – "ואהבת". קיצר זה באמת בית ספר מתוק.
אבל! בשנה האחרונה עיריית תל־אביב ערכה קיצוצים מאסיביים. ואחד הקיצוצים של העירייה, היה בסבסוד ההסעות לבית הספר. במשך כמה חודשים לא היה ברור אם נצליח להרים מערך הסעות חדש. אבל בתקופה ההיא, של אי הוודאות, היו תלמידים שעזבו את בית הספר. בשכבה של חיה, למשל, עזבו איזה חמישה תלמידים. וככה יצא, ששבועיים לפני תחילת הלימודים, קיבלנו מייל נורא ואיום ממנהלת בית הספר, מייל שכותרתו – "איחוד כיתה ב'". ובתוך המייל התחבאה בשורה מרה – חיה עתידה ללמוד בשנה הבאה בכיתה שיש בה שלושים ושבעה תלמידים.
וואי כשקראתי את המייל הזה הרגשתי את האוזניים שלי מתחממות. כל ההורים של השכבה השתגעו מהבשורה הזו. איך אפשר ללמוד בכיתה כזו צפופה ורועשת. איך מודיעים דבר כזה דקה וחצי לפני פתיחת הלימודים! ממש התבאסנו כולנו. עוד באותו היום כינסנו פגישת זום של כל ההורים בשכבה – וממנה יצאנו עם מסקנה ברורה – לא מוותרים! מצילים את השכבה. בכל דרך שהיא. כולנו ידענו שזה מאבק חסר סיכוי. כולנו ידענו שכל בתי הספר בישראל כרגע נמצאים במשבר רציני. אין מורים. אין שעות. אין תקנים. בצפון הארץ ובעוטף עזה, יש תלמידים שאין להם איפה ללמוד. למי אכפת מאיזו שכבה ב' בבית ספר משותף בדרום תל־אביב.
אבל החלטנו לנסות להיאבק. מה יש לנו להפסיד. בתוך כמה ימים נפגשנו עם מנהלת בית הספר, שהצטרפה אלינו באהבה ובשמחה. היא הסבירה לנו מה בעצם חסר לה כדי שיהיו שתי כיתות בשכבה. חסרים לה תלמידים. חסר לה מורה. חסרות לה שעות ממשרד החינוך ומהעירייה. היא הסבירה שזה מורכב. ושהסיכויים נמוכים. ואנחנו הבטחנו לה שנעשה הכול בשביל הילדים שלנו ובשביל בית הספר הזה, שצריך לגדול ולפרוח.
אייי אייי אייי! מהפגישה עם המנהלת יצאנו לכמה ימים היסטוריים! עשרות הורים התגייסו. גם אני התגייסתי. ויחד פינינו זמן וקשב, באמצע אוגוסט, כדי להציל את השכבה. הפעלנו לחץ, שלחנו אלף מיילים, התקשרנו לכל מי שאפשר, פנינו לכל הגורמים בעירייה ובמשרד החינוך, עשינו הרבה רעש ברוך השם. הצקנו למי שצריך להציק. ובדרך נס – אחרי כמה ימים סוערים – המאבק הצליח! משרד החינוך התגייס לעזרת בית הספר. העירייה התגייסה להשלים כמה שעות חסרות. בדרך נס מצאנו, שבוע לפני תחילת הלימודים, כמה וכמה מורות ומורים, שמתוכן בחרה המנהלת מורה אחת נפלאה, שתחנך את הכיתה! בדרך נס, גייסנו תלמידה נוספת לשכבה. וככה יצא שפתחנו את השנה, בדרך נס!! עם שתי כיתות קטנות ואיכותיות. מי היה מאמין!
זה היה מאבק משותף, אינטנסיבי, עמוס פרטים, מופרך ושולי. אבל בעולם פוחז ובן חלוף, ובשיא המלחמה, הוא העניק לי רגע מתוק של נחמה ושמחה. אתם מבינים, כשיצאנו למאבק הרגשנו שהוא חסר סיכוי. הרגשנו הורים קטנים וחלשים מול מערכות גדולות ומגושמות. אבל אז, כמו בסרט אקשן, גילינו שיש לנו כוח. אפשר להזיז דברים! אפשר לשנות את המציאות! ובין ההורים בשכבה נוצר קשר כזה חזק ואמיץ. קשר של אנשים שדואגים לילדים שלהם. בחיי שהרגשנו שאנחנו ההורים הכי טובים בעולם.
שכוייח זה הסיפור. ועכשיו, אחרי שהצלחנו, אחרי שהשנה התחילה ברגל ימין. עכשיו אני חייב לגייס עוד כמה תלמידים מתוקים לשכבה שלנו. כן! אני מחפש ילדים תל־אביבים שיצטרפו לשכבה של חיה, וייתנו לה יציבות שתימשך שנים. אנחנו צריכים עוד שלושה ארבעה תלמידים כדי שלא נהיה תלויים על חוט השערה. זאת המשימה שלי עכשיו בחיים.
וכאן מגיע הרגע שבו אני מבקש מכם עזרה קטנה! אולי אתם מכירים מישהו שגר בתל־אביב־יפו, אולי אתם מכירים מישהו ששותף לחזון הזה, של חיים משותפים, של חינוך יהודי, ישראלי, רך ומכיל. אולי אתם מכירים מישהו שיש לו ילדים בכיתה ב'! אולי אתם מכירים מישהו שהיה רוצה שהילדים שלו ילמדו בכיתה קטנה ואיכותית של עשרים תלמידים בסך הכול! אם כן, בבקשה בבקשה תגידו לו לדבר איתי בדחיפות! אני יודע שהסיכויים למצוא עוד תלמידים מתוקים אחרי פתיחת השנה נמוכים. אבל גם לפני שבועיים אף אחד לא האמין לנו שנצליח לפתוח שתי כיתות בשכבה. והנה עובדה שזה קרה. אז אני אופטימי. ואם גם אתם אופטימיים, אז יש לנו משהו במשותף.
