"צאי מזה" הוא סרט הביכורים של זואי קרביץ, הבת של לני ושחקנית מצליחה בפני עצמה, שלאחר כמה שנים של עבודה על תסריט החליטה גם לביים אותו. גיבורת מותחן האימה היא פרידה (נעמי אקי), מלצרית קוקטיילים שמצליחה למשוך את תשומת ליבו של מיליארדר ההייטק סלייטר קינג (צ'נינג טייטום). קינג מזמין את פרידה וחברתה להצטרף אליו ולחבריו לחופשה באי הפרטי שלו. השהות באי מתגלה כמסיבה בלתי נגמרת, אך אט־אט מבחינה פרידה בדברים מוזרים ומתחילה לפקפק במציאות הזוהרת.
הבחירה של קרביץ לביים את הסרט היתה עשויה להיתפס כגחמה, לולא היתה מתגלה כבימאית מוכשרת. קרביץ מבינה היטב את הז'אנר שהיא פועלת בו ומשתמשת בכל אמצעי המבע כדי למקסם את החוויה והמסר. היא יוצרת סרט היפר־מסוגנן עם בחירות מדויקות של שילובי צבעים, מיזנסצנות מערערות ותקריבים אניגמטיים, וכן שימוש במוזיקה ובעריכה מניפולטיביות שתכליתן להעביר את הצופה חוויה חושית מטלטלת ולקרב אותו לעולמה הפנימי של הגיבורה. גם בימוי השחקנים פוגע בול. אקי מיטיבה לשדר בהבעות פניה את עוצמות ההיקסמות והאימה; טייטום כובש כפלייבוי הצ'רמר שמסתיר אפלה מאחורי עיניו המזמינות; ואדריה ארחונה ("היט מן") משעשעת ומשכנעת כצ'ילבה הסקסית שהופכת לאמזונה לוחמת. דווקא התסריט שקרביץ עמלה עליו בשיתוף א"ט פייגנבאום מכשיל מעט את הישגי הבימוי. קרביץ ושות' לוקחים השראה ברורה מ"תברח" המבריק של ג'ורדן פיל, שתחת כסות של סרט אימה מורט עצבים טווה סאטירה חברתית נוקבת, אך התוצר שהם רוקחים סובל מבעיית קצב ובעיקר חסר את המורכבות האלגורית ואת המקוריות של פיל.
המערכה הראשונה מוצלחת ומסקרנת, והסיפור המתפתח לוכד את הקשב. אלא שככל שנוקפות הדקות אל תוך המערכה השנייה הארוכה, העלילה נכנסת למעין לולאה מדשדשת. הגיבורה השרויה באופוריית החוויה ממאנת להבחין ברמזים הברורים שמאותתים על סכנה, ונוצר מצב מתסכל למדי שבו הפער בין ידע הצופים לידע של הגיבורה הולך וגדל, ועמו התחושה שהסיפור עומד במקום. כשפרידה מדביקה סוף־סוף את הקצב, מתבהרת גם הסיבה למבנה התסריט – אך זה כבר קצת מאוחר מדי, ואת חווית התסכול אי אפשר למחוק.
גם דיון העומק, כאמור, מעט פושר. קרביץ בונה אלגוריית מי־טו קלאסית שעיקרה עיסוק בפוסט־טראומה ובהדחקה נשית, אבל אין לה שום דבר חדש להוסיף לדיון. סרטים כמו "צעירה מבטיחה" של אמרלד פנל כבר הציעו טיפולים מורכבים הרבה יותר בסוגיה. גם הצגת גברים לבנים פריבילגיים כנבלים האולטימטיביים היא בחירה קצת מעייפת ב־2024, בלי להמעיט בחשיבות הנושא כמובן.
לפחות מבחינת חוויית הצפייה, המערכה השלישית האנרגטית מחזירה את הצבע ללחיי הסרט. קרביץ משחררת את הרסן ומספקת רכבת הרים של אלימות מדממת מספקת וחופן תפניות מבדרות, והעשייה הנהדרת של "צאי מזה" מצליחה לחפות על חולשותיו. עונת הפרסים כנראה לא מחכה לו, אך הוא מעורר ציפייה לסרט הבא של קרביץ.
