לפעמים ספר הוא רק ספר. הקורא לוקח אותו מהמדף בחנות הספרים כי מישהו המליץ עליו, כי אהב את תמונת הכריכה, כי משהו התחבר. הוא לא יודע הרבה עליו או על מי שחיבר אותו – אולי קרא את הטקסט השיווקי על גב הכריכה כדי לקבל מושג ראשוני במה עוסקת העלילה, אבל לא הרבה מעבר לכך. הוא יקרא, יגבש דעה אם הוא טוב או לא, אם העלילה סדורה וקוהרנטית או שרויה בבלגן, ינתח לעצמו את משלבי השפה ואת העושר הסגנוני, ילך עם הטקסט כמה ימים או כמה דקות לאחר שיסיים אותו, ויעבור לספר הבא.
אבל לפעמים ספר מצריך הכנה מראש. מעין מפת דרכים שתספר לו מי הסופרת, מה היה ספרה הקודם, באיזה פרס מכובד זכתה בגינו, עד כמה הספר הקודם מתכתב עם הספר הנוכחי, האם מדובר בעלילה אחת או באוסף סיפורים. אחרי שיתקבלו כל התשובות על השאלות הנכבדות האלה יוכל הקורא לגשת לקריאת הספר.
אפשר כמובן שיקרה אחרת. שגם ספר כזה יילקח באקראי וייקרא, ורק אחרי סיומו יתוודע הקורא לכל הנ"ל וייכנס לדילמה שבדיעבד לגבי מה הוא חושב על הספר. במקרה שמדובר בקורא שהוא גם מבקר ספרים, הדילמה תצטרך להיכנס גם לביקורת.
אז אני מודה ומתוודה – לא היה לי מושג מי היא ג'ניפר איגן לפני שלקחתי לידי את הספר בעל תמונת הכריכה היפהפייה. טקסט הגב הבטיח לי את מה שאני אוהב מאוד בדרך כלל – מדע בדיוני מעורב בריאליה של כאן ועכשיו.
לא היה לי מושג שזהו מעין ספר המשך ל"מפגש עם חוליית הבריונים", ספרה הקודם של איגן מלפני יותר מעשור, שחיבורו העניק לה פרס פוליצר. לא ידעתי שהספר הזה, כמו הספר ההוא, מורכב מכמה סיפורים קצרים שחוט מקשר רופף של עלילה ודמויות מחבר ביניהן. פשוט לא ידעתי, וסליחה מראש משאר עולם הספרות שיודע את כל הפרטים הללו מתוך שינה.
ולכן מה שקרה הוא שבערך עד אמצע הספר לא היה גבול להנאתי. כל מה שהובטח אכן קרה – סיפור מעולה על טכנולוגיה שמשתלטת על העולם בעתיד הקרוב ושבאמצעותה אנשים יכולים להעלות את תודעתם המלאה – כולל אירועים שנשכחו ושהיו רוצים להישכח – לענן משותף (המכונה קולקטיב). במקביל, אנשים אחרים ששיתפו גם הם את תודעתם מקבלים את האפשרות לשוטט כאוות נפשם בתודעתם של אחרים.
מרכז הסיפור אינו הטכנולוגיה עצמה, אלא הדרכים המפתיעות שבהן היא משפיעה על אנשים. הזוויות של איגן נוגעות באהבה, תעסוקה, משפחה – כל מה שכולנו מתעסקים בו באופן יומיומי – והתובנות שלה על החיים ובעיקר יכולת הכתיבה הנפלאה שלה מאפשרות תחושת עונג עמוקה בזכות הרכיבה על הטכנולוגיה המדוברת, שמאיצה תהליכים ומקצינה סיטואציות.
אלא שבערך באמצע הספר הדברים מתחילים להתבלגן. רגע, למה אנחנו חוזרים לשנות השישים? ומאיפה הגיעו חילופי הדוא"ל האלה באורך של כמעט שישים עמודים? מה זה בא לשרת, ואיך הפרקים מתחברים זה לזה? לו רק מישהו היה טורח לומר כבר מההתחלה שאפשר לקרוא את הספר הזה כסדרת סיפורים קצרים שלא בהכרח קשורים זה לזה, הקורא ההדיוט שלא מכיר את איגן מספרה הקודם היה יכול להתאזר בסבלנות, אבל היא קצת נגמרת כשהוא לא יודע מה בעצם קורה פה.
בית הממתקים ג'ניפר איגן / עם עובד / 363 עמ'
