האדריכל עקיבא אריה ויס זכה לתהילת עולם כשערך את הגרלת הצדפים המפורסמת באפריל 1909, שחולקו בה שישים המגרשים של שכונת אחוזת בית. יום ההגרלה נחשב ליום הולדתה של העיר תל־אביב, אבל המורשת האמיתית שהותיר אחריו ויס היא ביתו הפרטי ברחוב הרצל פינת אחד העם. הבית היפהפה בעל הסגנון הארץ־ישראלי המיוחד נבנה כולו על טהרת העבודה העברית, והיה הראשון שנבנה בלבני מלט מבית חרושת חדשני ביפו.
90 שנה לאחר מכן הוא הוכרז כבית לשימור ושוחזר, ומאז אכלס כמה וכמה מסעדות יוקרה, שהתחלפו בקצב מהיר מדי. כעת מגיע תורה של פוזיטנו, שנפתחה בעיר הלבנה לפני כחודשיים. שם המקום ניתן לו במחווה לעיירה הציורית בחוף אמאלפי בדרום איטליה, ומרמז על המטבח שסביבו נבנה התפריט. מלבד החלל הפנימי שכולל תקרות גבוהות, קשתות ועיצוב בסגנון רטרו יש גם חצר מהממת (שימו לב שהכניסה הראשית למסעדה כוללת מדרגות, כך שקיימת אפשרות להושבה נגישה אך היא מוגבלת לכניסה האחורית ולישיבה בחצר).
התפריט מצומצם, מה שאמור לאפשר מיקוד והתמקצעות. פתחנו עם פאני פורי: כדורי הפינג פונג הנפוחים שעשויים מבצק דק, פריך ומטוגן, וממולאים בתערובת משתנה. בהודו הם נחשבים לאוכל רחוב ובארץ אומצו לאחרונה בכל מסעדת שף שמכבדת את עצמה. כאן הם מולאו בטרטר טונה אדומה עם אבוקדו, כוסברה, בצל וצ'ילי, שהושרו ברוטב דגים ובשמן שומשום. מעל כל עיגול מונח כתר של ביצי טוביקו כתמתמות, הקוויאר של שומרי הכשרות (היינו רוצים). זוהי מנת ביס חביבה, אם כי הטונה הייתה מעושנת והטריות שלה כלל לא הורגשה, ולרגעים היה נדמה שמדובר בטונה מקופסת שימורים.
אחותו הקלה יותר לעיכול של הטרטר, הסביצ'ה, כללה קוביות פלמידה, תמרהינדי, בצל סגול, ליים, כוסברה וקרם אבוקדו. סך המרכיבים נשמע מבטיח, אבל גם כאן התוצאה לא הייתה מספיק בועטת או מרעננת. המשכנו לכדורי ארנצ'יני זוקיני מסקרנים שהעניקו קונטרה מקורית ומוצלחת לרוטב העגבניות הקלאסי עם טוויסט של רוויון ונגיעות של שמן בזיליקום, ולא נפלו ממנו בהתאמה לכדורי האורז הגבינתיים.
ריזוטו הפטריות היה המנה המוצלחת של הערב – גרגירי אורז נימוחים (בלי שאיבדו את צורתם והפכו לעיסה), עטופים בנציגות משולבת של פורטבלו, שימג'י וכמהין עם נוכחות מובהקת, שבושלו בציר שיטאקי וסיפקו עומק טעמים ונחמה. גם ספגטי הקאצ'ו א פפה היה נהדר והוכיח שיודעים לגשת פה אל הפסטה ברוטב החמאה הלבנה הזו כהלכה, עם איזון נכון בין מלוח לחריף שגורם לכך שפשוט אי אפשר להפסיק לאכול ממנה, סימן ההיכר המובהק של המנה וההוכחה לפיצוחה.
את פילה הסלמון, שנעדרה ממנו כל איטלקיות שהיא, אפשר לתאר רק במילה אחת: נפילה. בשר הדג היה מפורר וספוג בציפוי רטוב ולא ברור, הרוטב סבל מפיצול אישיות – לא חמוץ מספיק להיות לימוני ולא מלוח מספיק מבחינת הסויה. גם השעועית הירוקה ששימשה כמצע הייתה סיבית, מסמורטטת ובלתי ניתנת לאכילה.
לסיום־סיומת הלכנו על טירמיסו וקרם ברולה שהצילו את המצב – שניהם היו מצוינים, עשירים, קרמיים ונאמנים למקור האהוב.
לפוזיטנו יש יכולת ליצור חוויה איטלקית שלמה וכיפית – תפריט עם מנות נכונות, אווירה שהיא כל מה שאתה מצפה ממסעדה תל־אביבית עכשווית ומיקום בלייני. התוצאה, לפחות כרגע, היא "ליד". עם שיוף נוסף של השירות ובעיקר של הביצוע היא יכולה להגשים את ייעודה. או אז אולי גם תזכה לשרוד יותר מקודמותיה באכסניה הראויה לכך.
