כשצבי היה בישיבה קטנה, הייתה תקופה שהוא היה קצת אבוד. וכשצבי היה אבוד, הוא היה יוצא לטייל קצת עם עצמו ברחבי ירושלים. ילד טוב היה צבי, לא בחור הולל ומפוקפק. ולפני שהיה יוצא לטיולי המשבר שלו הוא היה לוקח איתו כובע וחליפה וגם איזה ספר משניות קטן, שיהיה.
צבי לא היה אחד שהולך לרעות בשדות זרים, מה שנקרא. הוא אהב את הישיבה ואת החברים ואת הר"מים ואת הגמרא, ואפילו הסתדר עם התנאים הגשמיים הלא מי יודע מה, ובלי כל קשר לזה הוא פשוט היה קצת אבוד לפעמים, קצת לא בקצב, קצת מהורהר ומעורער, לא הכי מונח. וכשצבי היה מרגיש את ההרגשות של הרפיון נוזלות לו מהמוח ומזדחלות אל הלב ומגיעות עד קצות האצבעות, הוא היה לוקח אוטובוס מהרחוב ליד הישיבה ויורד במרכז העיר ולפעמים הולך לכותל ויושב שם וקורא קצת תהילים או סתם מסתכל על היונים הנחבאות בין שיחי האזוב, או יושב בגן העצמאות מול הנחל המלאכותי ובוהה במים הזורמים, וקרה אפילו פעם אחת שצבי שכב על הדשא ועצם עיניים ונרדם עד ששקעה השמש ועובר אורח העיר אותו ושאל אם הכל בסדר, וצבי אמר כן, כן, אני בסדר גמור, לגמרי בסדר.
מה העניין בכיסא? וכי כיסא ריק יכול להחזיר מישהו הביתה מהשבי? וצבי בלע את הרוק ואמר, לא, הרב. כיסא ריק לא יכול להחזיר אף אחד הביתה
ופעם אחת צבי טייל בגן סאקר, ולמרות מרחבי הדשא העצומים שמסביב ומזג האוויר הנקי והשמיים התכולים הוא הרגיש שהוא היצור הבודד ביותר עלי אדמות, אז הוא פשוט הלך והלך ולא מצא מנוח לכף רגלו עד שהגיע לגן הוורדים. כשצבי היה ילד הוא היה אוהב להסתכל על הראשנים שהתרוצצו במים הירקרקים של האגם המיתולוגי במרומי הגן. זה תמיד הפליא אותו איך הדבר הקטן והחמקמק הופך לצפרדע. והנה, גם שנים אחר כך הדבר הזה עדיין מפליא אותו. ראשן הופך בסוף לצפרדע. פלא פלאים.
הוא חשב לעצמו שכנראה הוא עדיין קצת ילד והמשיך לטייל עד שראה בפינה מול משרד האוצר מאהל מחאה לשחרור גלעד שליט. ונכנס מהוסס. ישבו שם כמה אנשים מבוגרים וכמה תיכוניסטיות שהקשיבו למישהי שהסבירה דברים, ועל דפנות המאהל היו תלויות המון תמונות של גלעד שליט וסטיקרים. אבל יותר מכול תפסה את עיניו של צבי כרזה גדולה ועליה רשימה אינסופית של פעולות יומיומיות שבמבט ראשון נראו פשוטות להפליא: צחצחת שיניים, שטפת פנים, התלבשת, תפסת את האוטובוס ברגע האחרון, קנית קפוצ׳ינו ליד המרכזית, עלית למשרד, דיברת עם דנה, חזרת הביתה, הזמנת פיצה, צפית עם חברים בליגת האלופות, ליווית את ירון הביתה, בדרך הוא סיפר על כאבי הגב שלו, חזרת הביתה, עברת בסופרמרקט וקנית חלב ושלושה תפוחי עץ, התקלחת, צחצחת שיניים, נכנסת למיטה עם ספר, קראת פסקה אחת, נרדמת, התעוררת בשלוש לפנות בוקר לשירותים, חשבת על זה ששתית יותר מדי בירה, חזרת למיטה, נרדמת שוב, קמת בשש וחצי, צחצחת שיניים…
וככה הרשימה המשיכה על פני קיר שלם. מי שהרשימה לכאורה תיארה אותו הכיר מישהי, יצא איתה כמה חודשים, הם רבו וחזרו ורבו וחזרו עד שהכירו את ההורים, והתחתנו ונולדה להם בת והם קראו לה יעל. וצבי ממש נשאב מהופנט לתוך הרשימה הארוכה הזו שבסופה הופיע משפט אחד: ובמשך כל הזמן הזה גלעד יושב לבד במנהרה בעזה.
המסר המטלטל של המיצג הכה בצבי. הוא חשב שהחיים שלו לא יכולים להמשיך להיות כמו שהיו, ובכלל בעולמה של ישיבה יש איזה ממד של ניתוק מהמרחב ומהזמן, וצבי חזר לישיבה ונכנס לחדר של הרב בש המשגיח, שתמיד היה נחמד וקשוב, וסיפר לו את כל הקורות אותו בשוטטות ההיא ותיאר לו בהתרגשות את המיצג שהוא ראה במאהל והרב בש הסתכל על צבי ואמר לו, נו, תגיע לנקודה. וצבי עצר רגע ואז בדחילו ורחימו ביקש רק דבר אחד: להניח כיסא ריק בחדר האוכל של הישיבה ועליו מדבקת תזכורת ״גלעד עדיין חי״ עד שישוב בעזרת השם.
והרב בש אמר, נו נו, מה העניין בכיסא? וכי כיסא ריק יכול להחזיר מישהו הביתה מהשבי? וצבי בלע את הרוק ואמר, לא, הרב. כיסא ריק לא יכול להחזיר אף אחד הביתה, אבל אולי לפחות יהיה מעין תזכורת לציבור. תזכורת שהמצב לא פשוט. תזכורת שאולי תגרום למישהו להתפלל קצת יותר. הכיסא הריק הוא יותר בשבילנו הרב. הרב מבין אותי? והרב בש הנהנן ומולל מעט בזקנו וטפח לצבי על הכתף ואמר לו, יש לך לב טוב צבי, יש לך לב טוב. וככה עמד לו הכיסא הריק עד שגלעד חזר הביתה. בקרוב גם הפעם בעזרת השם.
