ההרכב האנושי של מפיקי ההפגנות הגדולות השבוע הזכיר לי, סליחה, את השיר העתיק "וְיוֹיוֹ גם" של דן אלמגור ולהקת הנח"ל: "ככה חולפות השנים ורומז העתיד, כי עם אותם הבנים, נישאר לתמיד". שנה אחרי שנה אותם אנשים ונשים מובילים את ה"מחאה", מטיפים לה, פורסים עליה חסות מוסרית או מדווחים ממנה בהתלהבות. אין חדש בקפלן.
אלמגור כתב על גיגי הלֵץ, ג'ינג'י מקל וזלמן בלורה, נוף אנושי נצחי מהגן ועד גיל שיבה. גם בקפלן וברחוב עזה יש קיבעון ברשימת הנפשות הפועלות ומעניקי החסות: נעמה לזימי, אחים לנשק, אהוד ברק, יאיר גולן, ארנון בר־דוד, בוגי, בן כספית, חדשות 11־13, ואיך לא, הארץ. כולם או כמעט כולם נטלו חלק כזה או אחר בקרבות הרחוב נגד ממשלת החילופים נתניהו־גנץ, סגרי הקורונה, הרפורמה המשפטית ומחדל אוקטובר. אפילו מומחה בריאות הציבור חגי לוין צץ השבוע מחדש, והפעם על תקן פרופסור למצב החטופים.
יוצאים מן הכלל, כמובן, הם קרובי החטופים. בניגוד ליאיר גולן או לארנון בר־דוד הם נעדרו מהסבבים הקודמים של המחאה. זעקותיהם קורעות הלב לא הדהדו בקפלן כשהמארגנים הטיפו שם למרי אזרחי ולסרבנות בפועל. חלקם השתייכו אז מן הסתם לאותו חלק בעם שלא אהב את ההפגנות ההן, ואילו עכשיו הם מתקהלים בחוצות העיר במאמץ נואש בעיניהם להצלת יקיריהם. אך כאמור הם יוצאים מן הכלל שאינו מעיד על הכלל – אופוזיציה מתמדת וחסרת עכבות לשלטון הימין. רק האמתלה מתעדכנת בהתאם לאילוצי השעה המשתנים, לא המניע. בקיץ אשתקד הוסבר לנו שחובה לצאת לרחובות כדי למנוע דיקטטורה, בעבר אלה היו תיקי נתניהו וסיפורי הצוללות, ועכשיו פרשת החטופים. מר גורלם מכאיב במידה שווה לכל אזרחי ישראל, גם למי שמתעקשים להישאר בפילדלפי, אבל מחנה רק־לא־ביבי מנסה להמיר את הכאב הכללי לאנרגיית זעם, שתביא סוף־סוף לנפילת הממשלה, שנואת נפשו משכבר הימים.
מאמר המערכת של הארץ קבע ביום שלישי שצריך לדבר אל הממשלה "בשפה היחידה שהם מבינים: כוח". אין ספק שזוהי גם המחשבה המבצעית של שאר מובילי ההפגנות. חסימת איילון, השביתה הפראית של ההסתדרות והשפה המסיתה של ראשי הדוברים, נועדו למטרה אחת: החלפת השלטון. אם אי אפשר בקלפי, אז ברחוב. בחלומם הם מגייסים מיליון אזרחים למבצע מצור על בית ראש הממשלה או על הכנסת, עד להכנעתם ולהחלפתם.
מה הם סיכויי ההגשמה של החלום? לפי שעה, סיכויים קטנים. הפגנת קפלן השבוע הייתה עוצמתית, אולם לצערם של המארגנים הכרוניים לא עד כדי ליל גלנט 2. היא שיקפה דעת מיעוט, זה שמייצר ללא הרף תחבולות להפלת נתניהו, ומתאמץ להתחזות לרוב העם. דא עקא, סקר של המכון למדיניות העם היהודי, לא בדיוק ארגון ימני, הצביע השבוע על תמיכת רוב הציבור היהודי בעמדת נתניהו בנושא פילדלפי. קשה להאמין שקריאות מסוג "לשרוף את המדינה", "נתניהו רוצח" או "התליין מקיסריה" יצליחו לשנות את דעתו. חלק משמעותי ממנו משתוקק לממשלה אחרת, וגם להחלפת נתניהו, אבל לא ככה ובוודאי לא עם אידיאולוגיית הכיכרות הנוכחית ושיטות הפעולה שם. הרוב הדומם, קוראים לו, הרוב ששונא צעקות וציניקנים.
עסקה עכשיו?
מותו של השוטר רוני שקורי היה אמור לטלטל אותנו ולהעסיק את מחשבותינו הרבה יותר מכפי שטלטל והעסיק השבוע בפועל. רב־סמל שקורי נרצח ליד תרקומיא כ־11 חודשים לאחר נפילת בתו השוטרת, מור, בקרב על תחנת המשטרה בשדרות. אומנם השנה כבר חווינו סיפורי שכול כפול ומשולש במשפחה אחת, אפילו מחומש, אך דווקא המרווח הכרונולוגי המסוים בין שני אירועי השכול של משפחת שקורי – מזעזע. הוא מעיד על צפיפות הפיגועים ועל כישורי המחבלים. בתוך פחות משנה הם רצחו אב ובתו בשתי גזרות שונות. חמאס רצח את מור, פת"ח את אבא רוני.
זוועה דומה התרחשה לפני 23 שנים, עם תחילת האינתיפאדה השנייה. אריה ואסף הרשקוביץ, אב ובנו מעפרה, נרצחו בהפרש של שלושה חודשים בשני פיגועי ירי. אבל אז, למרות שפיכות הדמים הכללית, הארץ הזדעזעה. ממשלת ישראל התכנסה לישיבה סמלית בבית משפחת הרשקוביץ. הפעם היא בקושי התייחסה. הפיגוע הרצחני בהר חברון נבלע בצל זוועת רציחתם של ששת חטופינו ברפיח. רוב כלי התקשורת היו עסוקים בהוקעת הממשלה, ובקושי התפנו לסקר את הזוועה בהר חברון ואת האסון המחזורי של משפחת שקורי. במקום לעסוק בשאלה כיצד נתמודד עם גל טרור נרחב, שלוש מכוניות תופת בתוך שבוע, איגוד העיתונאים הסתער על אתגר הכנעתה של ממשלת ישראל במו"מ עם חמאס.
דאגת עם ישראל לחטופים הנמקים במנהרות עזה ואהדתו העצומה לבני משפחותיהם, גוררת עיוות קיצוני של תמונת המצב. נתניהו מוצג כמכשול העיקרי בדרך לגאולת החטופים. תפיסת העולם השלטת באולפנים אומרת כי העיקר שישתחררו כבר, לא חשוב כמה זה יעלה ומה יקרה למחרת. נסתדר.
כאילו נסתדר. המצרים יאבטחו עבורנו את פילדלפי כמו שהם אבטחו אותו לפני המלחמה. אין סיבה להניח שמעכשיו זה יהיה אחרת. הערבים אותם ערבים, זיהה שמיר כבר ב־1989, והים אותו ים. הצרה היא שגם היהודים אותם יהודים. הטפות התקשורת והאופוזיציה להסתלקות מפילדלפי תמורת החטופים הן שחזור מושלם של הסיסמאות שהובילו אותנו לאוסלו, לנסיגה מלבנון ולהתנתקות: "שטחים תמורת שלום", "אין לנו מה לחפש שם", "חיי הבנים חשובים יותר מכל פיסת אדמה", "תמיד נוכל לחזור אם יירו עלינו", וכו' וכו'. אף שכולנו בוגרי עסקת שליט, שוב מתגברת הדרישה לתשלום מחיר סיטונאי תמורת עסקה חדשה. לא רק שחרור של מאות רוצחים, גם ויתור על אחיזה צה"לית כלשהי ברצועת עזה.
האם לא למדנו בשנה היוצאת שתפיסת שטח אינה רק שיגעון של המתנחלים, אלא גם אמצעי הסיכול מספר אחת של הטרור המוסלמי? כל כך מהר שכחנו שביום אחד נטבחו במערב הנגב פי ארבעה ישראלים יותר מבכל 38 שנות שלטונה של ישראל ברצועת עזה?
