ותקצר נפש העם בדרך, נאמר על אבותינו במדבר. הפסוק הזה מתאר היטב גם את המצב הנפשי העכשווי של עם ישראל בתחילת חודש אלול, לקראת יום השנה הראשון למלחמה, אשר סיומה טרם נראה באופק. ועדת חקירה ממלכתית לא קמה, אבל במר ליבנו ובקוצר רוחנו אנחנו כבר עוסקים זה חודשים בהנפקת גזרי דין מרשיעים.
מטבע הדברים, הרמטכ"ל רב־אלוף הרצי הלוי מככב בהם. לעומת ה"נאשמים" הבכירים האחרים, מהדרג המדיני והפוליטי, אין לו כמעט סנגורים, כמעט אך ורק קטגורים. כלובש מדים הוא מנוע מלהתפלמס איתם, למשל באמצעות מסיבות עיתונאים, ודאי לא באמצע מלחמה. נגזר עליו לפקד על צבא שנלחם בו־זמנית בשבע חזיתות, ובד בבד לספוג בדממה ביקורת שוצפת מהעורף. ימין, שמאל ועיתונאים יורים בו חיצים. כולנו מעדיפים להתנפל על שעיר לעזאזל, מאשר לבוא בטענות לעצמנו.
השבוע נכתב עליו שהוא מוצא זמן רב לעסוק במינויים לא דחופים, לכאורה כדי לעצב מטכ"ל כלבבו לפני פרישתו. תיארו אותו כמי שמנצל את החולשה הפוליטית של הממונים עליו לצורכי תמרון והישרדות. בין ביקור עבודה אצל לוחמים בעזה או אישור חיסולים של מפקדי חיזבאללה ומבצעים מיוחדים מעבר לים, נאלץ החייל מספר אחת לחוות טענות על עיסוק מופרז בענייני שיבוץ בכירים. מותר להניח שאפילו גנרל קשוח במיוחד אינו חסין בפני עקיצות מכאיבות שכאלו.
בדקתי אצל מקורות מוסמכים. רב־אלוף הלוי מתכוון לעמוד בדיבורו לאחר תחילת המלחמה בכל הקשור לעתידו כרמטכ"ל. הוא מתכוון לצקת ממשות להכרזת קבלת האחריות שלו, ולא לנסות למסמס את אירוע הפרישה. "בלי ספק הרמטכ״ל ילך הביתה", נאמר לי, "אבל זה יקרה ברגע שירגיש שהוא משאיר צבא בידיים בטוחות".
בינתיים הצבא בידיים שלו, ידיים מנוסות בלי ספק. הן נושאות באחריות להתאוששות המרשימה של צה"ל מ־8 באוקטובר ואילך, לא רק למחדלי היממה שקדמה לה. הלוי הספיק מאז לשגר עשרות מטוסים לתימן, לבלום את מתקפת הכטב"מים האיראניים, לסכל את מזימות נקמת מותו של רמטכ"ל חיזבאללה, ולשלוח עשרות גדודים לחזית הסוערת ביו"ש. עד שיפרוש באופן מסודר צריך לתת לו לעבוד, לא להציק לו חדשות לבקרים, ולא להסתכל כל רגע בשעון. בבוא הזמן, אל דאגה, תהיה אפשרות להציג לו שאלות.
