בין שתי מסיבות העיתונאים, של נתניהו ושל גנץ־איזנקוט, אין לציבור הישראלי אמצעים לשפוט. האריזה של נתניהו רהוטה יותר. הוא פרזנטור מוצלח יותר. משווק את פילדלפי באריזת מתנה, עם אותו צלופן שעטף את "פסע מהניצחון" ואת "הניצחון המוחלט". צמד הרמטכ"לים, קצת יותר כבדי פה ולשון, ניסו להתמודד במגרש שלו ולשכנע שיש עוד אלטרנטיבה. בינם לבינו, הציבור בדרך כלל מאמין למי שהאמין גם קודם, אבל זכות הציבור היא גם לא לדעת מה נכון. לאזרח הקטן אין אמצעים לשפוט לעומק עד כמה פילדלפי אסטרטגי, והאם נוכל לשוב לשם אם נצטרך. אין לו מודיעין על מצבם של החטופים, ולא מידע מתוך המשא ומתן, ולכן גם אין לו היכולת להכריע איזו עסקה עדיפה ומי אשם בקריסתה.
כמעט שנה שהציבור הישראלי, למרות המחדל, ולמרות הקרע ערב המלחמה, נתן אשראי לממשלה. גנץ ואיזנקוט עצמם הצטרפו לממשלת החירום. גם ברחובות, אפילו שהחטופים לא אמורים להיות נושא במחלוקת, והשבר של שבעה באוקטובר חצה מחנות, מספר המפגינים וההפגנות לא הגיע לרף של ימי הרפורמה. ייתכן שהציבור יודע שהוא לא מספיק יודע. יש לו עמדה בסקרים, אבל רובו לא מספיק בטוח בה כדי להפגין באינטנסיביות. או אולי מגלה בכל זאת ממלכתיות תחת אש, במקום שבו ההנהגה לא מצליחה. דווקא היציאה ההמונית לרחובות השבוע, אחרי הבשורה שוברת הלב על רציחת ששת החטופים, המחישה עד כמה ביומיום הם כמעט ריקים ממפגינים.
אחרי כמעט שנה של מלחמה קשה לשפוט החלטה ספציפית, אבל אפשר לשפוט מדיניות כוללת. למרות ההישג הצבאי בעזה, הניצחון פחות מוחלט
בחלוף כמעט שנה של מלחמה, קשה לשפוט בדיעבד החלטה ספציפית, אבל בהחלט אפשר לשפוט מדיניות כוללת וביצועים. עם כל הכבוד, ויש הרבה, להישג הצבאי בעזה, השמדת היכולת הרקטית של חמאס ופירוק רוב גדודיו, במערכה הגדולה הניצחון פחות מוחלט. החטופים עדיין שם. לתושבי הצפון עדיין אין תאריך חזרה הביתה. חיזבאללה מרחיב לאט ובשיטתיות את היקף התקיפות שלו. איראן דוהרת במהירות לפצצה גרעינית, בחסות מלחמת ההתשה בגבולותינו. כפי שהוכח כבר באפריל, טהרן נועזת יותר ומורתעת פחות. מצבה האסטרטגי של ישראל לא השתפר מנקודת השפל של שבעה באוקטובר, אלא הידרדר עוד. ולכן, גם בלי להיות בטוח שאפשר להשיג עסקה עכשיו, בשלה העת לבחירות עכשיו. אם בתחילת המלחמה הן היו פוגעות במאמץ המלחמתי, בנקודה הנוכחית – אמון מחודש, הסרת לחצים פוליטיים, ומדיניות אחרת, דווקא ישרתו את הניצחון.
אספקה סדירה
נאום נתניהו על פילדלפי היה משכנע, אבל כולו פרדוקס. הטיעון חשוב מהטוען, אך אם הוא שלף אותו באיחור ניכר כל כך, זה לפחות מטיל ספק באותנטיות של הטיעון. התמרון המאוחר בציר האסטרטגי והפקרתו הממושכת לאורך השנים, מעוררים שאלות אם אין חלופות להיאחזות בו, תוך סירוב להרפות אפילו ל־42 יום שבהם ישובו חטופים חיים מהשבי. גם בטענה שאם נצא לא נוכל לחזור יש סתירה פנימית מובנית: נתניהו שעומד בלחץ לצאת, לא יֵדע לעמוד בלחץ הנגדי שלא לחזור? ראש הממשלה מתבסס לכאורה על ניסיון העבר מהבטחות ביטחוניות שלא מומשו, אבל הפעם אלה לא הצהרות של שרון שאולמרט לא פרע, אלא נתניהו מול עצמו. מתברר שביבי לא סומך על נתניהו, ושותפיו לא סומכים עליו. האיום הפומבי שהציבו, מתוך תפיסה אידאולוגית, הוא שהפך את כל ההחלטות בנושא לחשודות בזיהום פוליטי.
ועוד נקודה: נתניהו דיבר על צינור החמצן. אבל החמצן עצמו זורם כבר חודשים ארוכים בשפע. אלפי משאיות אספקה שעוברות את הגבול ובתוך מאות מטרים מגיעות לידי חמאס. ומעל כל זה: חסרה תוכנית משכנעת להשבת החטופים בחיים. וכאן אולי המפתח. כדאי שכל הלוחצים על נתניהו לצאת מפילדלפי כדי להחזיר את החטופים, יבטיחו לעצמם שילחצו באותה עוצמה כדי לוודא שאחרי העסקה צה"ל יחזור לשם.
הפופולריות של האחריות
העיתונות הכלכלית הוכתה בהלם ממסיבת העיתונאים שבה הציג שר האוצר את תוכנית התקציב שלו. הדיווחים בשבועות האחרונים היו שאין עבודה על התקציב ושסמוטריץ' לא מגיע למשרד. בפועל, הוא בנה תקציב לבד. אחרי יומיים מרוכזים עם כל אגפי האוצר ביוני, שר האוצר החליט לדהור באופן עצמאי. כמעט מידר את אנשיו מהתהליך, אבל לבסוף הניח לפניהם תקציב שרובו מתוך ההמלצות שלהם. ההצעה הראשונה שמרנית אפילו יותר מדרישות הנגיד, ומדברת על כ־40 מיליארד שקלים "התכנסות" – שם נוח יותר לקיצוץ או מיסוי.
הפטנט הבולט של סמוטריץ' הוא הקפאה של כל מה שצמוד למדד: הקצבאות, השכר, נקודות זיכוי במס. בגלל האינפלציה הגבוהה, מדובר בסכומים עצומים. גובה התשלומים לא יירד, אבל ערכם יישחק כגובה האינפלציה. האתגר של סמוטריץ' הוא מול המשרד, בדגש על אגף התקציבים, אבל גם מול ראש הממשלה שיידרש לתת גב. זה תקציב שנחשב לא פופולרי, אבל נדמה שאחריות תקציבית דווקא פופולרית עכשיו מפזרנות.
אלא שעוד לפני הוויכוחים על פרטי התקציב, נדרשת החלטה עקרונית של כל השותפים להמשיך להפליג יחד עד 2026. עקרונית, אם ראשי המפלגות יעבירו את התקציב בממשלה באוקטובר, הוא יעבור גם בכנסת בקלות יחסית. איש מה־64 שלא מרד עד עכשיו, לא יסתכן פתאום בהפלת ממשלת ימין. יש מי שמעריך שנתניהו ימתין לתוצאות הבחירות בארה"ב בטרם יחליט אם להתמסר למאמץ של העברת תקציב. אבל גם שאר השותפים צריכים לקבל החלטה, והיא פחות פשוטה משנדמה: מבחינת החרדים העברת תקציב פותרת חלק מהבעיות, אבל מנציחה אחרות – בעיקר את מצבם המשפטי של בני הישיבות העריקים, ואת הפסקת המימון למעונות היום. נתניהו חתם לאדמו"רים על התחייבות שחוק הגיוס יעבור לפני התקציב. הקודם. זה לא קרה. האם הם ידרשו אותו כתנאי לתקציב הזה?
בחירה קשה
מועד בחירת הרבנים הראשיים נקבע השבוע לסוף החודש, ערב ראש השנה תשפ"ה. הרב מיכה הלוי מפתח־תקווה, שהתחייב לכבד את הכרעת ועדת הרבנים של הציונות הדתית, לא הפתיע איש והודיע שיתמודד בכל זאת. הפלפול שמאפשר זאת יפורסם בהמשך. השאלה היא מה יעשה סמוטריץ'. יו"ר מפלגת הציונות הדתית, שלבקשתו כונסה ועדת הרבנים, הבטיח אז לקדם את מועמדות כהנא, ומאז נעלם. בסביבתו מבטיחים רב ציוני־דתי, אבל כבר לא נוקבים בשם. החרדים מדווחים שסמוטריץ' נאבק לקדם את הרב הלוי, בסביבת סמוטריץ' מכחישים. בעבר, אגב, דרעי היה מעדיף את הרב הלוי החרד"לי המקורב לפוסקים החרדים, ולא את הרב כהנא שנחשב מתון יותר. אבל גם לדרעי יש תובנות מהשנה האחרונה. הוא לא חותר לשליטה חרדית, וגם לא לברית חרדית־חרד״לית. אחרי ממשלת ימין מלא־מלא, הוא הגיע למסקנה שגם ברבנות הראשית אפשר קצת פחות מלא.
