"היינו קרובים אל החטופים, אבל לא היינו קרובים מספיק", אמר ראש הממשלה נתניהו במסיבת העיתונאים שלו ביום שני בערב. נתניהו ניסה להתנצל בפני צופיו, או לפחות לדווח להם שצה"ל נלחם עד הסוף כדי לשחרר את החטופים. אבל דווקא המשפט הזה מלמד על הטרגדיה האיומה שאנחנו נתונים בה היום. מכיוון שהיינו קרובים אל החטופים, חמאס רצח אותם. שישה צעירים מופלאים, מדהימים, שש הוצאות להורג בזו אחר זו.
במצב העניינים כרגע, על כל החטופים שעוד נותרו בחיים מרחפת סכנת מוות מיידית. נתניהו תיאר את המצב אך לא הסביר את משמעותו הנוראה ולא מצא לו פתרון. ככל שהלחץ הצבאי גובר, חמאס אינו מתקרב לעסקה אלא מתקרב לחיסול החטופים שהפקרנו בעוטף עזה. בתחילת השבוע ראינו את זה לנגד עינינו. לחץ צבאי ושחרור חטופים הם דבר והיפוכו. כאשר הרוצחים מחמאס ירגישו שצה"ל סוגר עליהם, הם יחסלו את החטופים והחטופות שבידיהם.
ביום שלישי הייתי בהלוויה של הירש גולדברג־פולין ז"ל. הירש נרצח כש"היינו קרובים", ורק בגלל זה. כולנו מקווים לראות את כל החטופים שנותרו בחיים בבית, אבל את הירש רציתי לראות במיוחד. איך אפשר בכלל לתאר את הסבל שהבחור הזה עבר ב־11 חודשים במנהרות חמאס, אחרי שידו נקטעה מירי במסיבת הנובה ברעים? איך אפשר שלא להתחבר למאבק ההירואי, האצילי והמאופק שניהלו הוריו בכל העולם כדי לשחררו מהתופת? ובסוף הוא אינו איתם, כי היינו קרובים מדי.
אלפים הגיעו להלוויה של הירש. איך אפשר שלא להתחבר למאבק ההירואי, האצילי והמאופק שניהלו הוריו בכל העולם כדי לשחררו מהתופת? ובסוף, הוא אינו איתם
אלפים הגיעו למעמד הלוויה של הירש. את ההספדים נשאו בני המשפחה והחברים ברחבה המרכזית הגדולה בהר המנוחות, כדי שכולם יוכלו להשתתף ולשמוע. דגלי ישראל והדגלים האדומים של הפועל ירושלים התנוססו באוויר, כמו ביציע של הקבוצה וכמו שהירש אהב. הירש היה אוהד שרוף של הפועל, דמות בולטת בכל משחק. השחקנים והאוהדים באו בהמוניהם ללוות אותו, כמו שהוא ליווה אותם בחייו. הם לבשו חולצה ועליה תמונתו ומילה אחת: סליחה. אני קורא כאן לראשי המועדון לקרוא לאחד היציעים בארנה בירושלים על שמו, יציע הירש. יציע אחד כבר קרוי על שמם של סמ"ר אלעד הירשנזון ואחיו אמיר הירשנזון, זיכרונם לברכה.
הירש היה בן 23 במותו. במודעות האבל נכתב כי היה ילד של אור, אהבה ושלום. דמותו זו הצטיירה לפנינו לאורך כל המאבק שניהלו הוריו, וקיבלה ביטוי גם בהספדים בהלוויה ולאורך הרחובות בדרך לגבעת שאול, שבהם הצטופפו תושבי העיר ובידיהם דגלים ותמונות של הירש. "מכל האימהות בעולם דווקא לי בחרת לתת את המתנה הזאת", הודתה האם רייצ'ל לא־לוהים, ומאות פרצו בבכי. "חיי הם רק טעות, חסרי כל משמעות, כשהירש לא לצידי", שרו אוהדי הפועל, חבריו. האוהדת ויקטוריה גור־אריה כתבה אחרי ההלוויה: "רק שנכבד את שפתם ואת דרכם ונשמור אחד על השני במילים, במעשים, במילים, במחשבות. תודה על הקהילה שאנחנו".
עכשיו אפשר רק לצרוח: איך כל זה קרה? הירש וחטופים אחרים היו יכולים להיות עם כולנו כאן, אילו רק הייתה עסקה. לו רק לא היו מתקרבים מדי לששת הנרצחים, עד כמה שקשה ומייסר לומר את זה. שמעתי השבוע את השר עמיחי שיקלי, איש טוב, ערכי וגם פוליטיקאי לא רע. שיקלי אמר שצריך להכריע את חמאס, לחסל את סינוואר, ואולי המחליפים שלו ירצו עסקה. כאילו שאפשר לחכות לרגע המיוחל הזה, שרק הולך ומתרחק.
"חמאס צריך להרים דגל לבן", אמר שיקלי. "אבל לפני שירים דגל לבן הוא יהרוג את החטופים", הקשו עליו המראיינים ברשת ב'. "לא בהכרח", ענה שיקלי, כאילו שלא היינו השבוע בסרט הזוועות הזה, שהחל במנהרה ברפיח והסתיים במסע הלוויה של הירש גולדברג־פולין זיכרונו לברכה, ושל חמשת האחרים שנרצחו איתו – כרמל גת, עדן ירושלמי, אלכסנדר לובנוב, אלמוג סרוסי ורס"ר אורי דנינו.
דחיינות שווה מוות
שיקלי מדייק בדבר אחד. הוא שופך אור על תפיסת העולם הבלתי משתנה של ראש הממשלה. גם נתניהו רוצה לראות את חמאס כורע על ברכיו ומניף דגל לבן. זהו הניצחון המוחלט שראש הממשלה דיבר עליו כל הזמן, גם אם במסיבת העיתונאים האחרונה הוא לא חזר על האוטופיה הזאת. כתבנו את זה כאן בעבר. אם בסיום המערכה הכבדה הזאת יחיא סינוואר יעמוד על רגליו מונף בתנועת ניצחון, זו תהיה מבחינת נתניהו מהות ההשפלה, המשך התבוסה של 7 באוקטובר גם אחרי שנה של מלחמה בעזה. לכן הוא אינו רוצה עסקת חטופים שתשאיר את סינוואר בחיים בדרכו לגלות, כמו יאסר ערפאת שעלה על ספינה מביירות לתוניס אחרי מלחמת לבנון הראשונה.
במהלך כל השבוע האחרון לא הפסיקו לדבר על ציר פילדלפי. הטענה של כל תומכי העסקה היא שנתניהו המציא באיחור את הציר הזה, התעקש עליו ואפילו העביר החלטת קבינט נגד נסיגה ממנו רק כדי לטרפד עסקת חטופים. כל זה כנראה נכון. אנחנו מכירים את נתניהו לא מהיום ויודעים איך לאורך שנים הוא מסמס הסכמים, החלטות, תוכניות ורעיונות שלא היו נוחים לו, גם אחרי שהציע אותם בעצמו, כמו מתווה החטופים שיזם במאי. עד היום כל זה היה לגיטימי ומתקבל על הדעת. הפעם לא. המשמעות של כל דחיינות ועיכוב היא גזר דין מוות.
כמו שנוכחנו לדעת בתחילת השבוע, אי אפשר לשחרר את כל החטופים באמצעות לחץ צבאי כבד. נתניהו הפסיק להשתמש גם בצמד המילים הזה אחרי מה שקרה להירש ז"ל וחבריו כאשר צה"ל הגיע אליהם קרוב מדי, כמטחווי קשת. ביום רביעי ביקשו במטה המשפחות להחזרת החטופים מנתניהו להפסיק לענוד את סיכת החטופים הצהובה. "תפסיק להציג מצג שווא של תמיכה וחתירה להחזרת החטופים כאשר אתה עושה הכול כדי לטרפד את העסקה", תבעו אנשי המטה. החטופה שחזרה ליאת אצילי אמרה שנתניהו מועל בתפקידו אם הוא מונע עסקה.
למרבה הצער, את המציאות הזאת קשה ואולי בלתי אפשרי לשנות. יש רק שתי אפשרויות – שנתניהו יחליף גרסה, או שמישהו אחר יחליף אותו.
