אחד הדברים הגורמים לאנשי ימין פופוליסטי להתמכר לתיאוריות קונספירציה על ה"דיפ סטייט", הוא, ובכן, כשהם רואים את ה"דיפ סטייט" בפעולה. גם אנשי ימין שמרני־קלאסי, המאמינים בטוהר כוונותיהם של אנשי המחנה הפוליטי היריב, ולא חושבים שכל השמאל מרושת ברשת קונספירטיבית מרושעת הזוממת להפיל את שלטון הימין באמצעים לא דמוקרטיים, חייבים להודות שיש בשמאל גורמים שערכים כמו דמוקרטיה או הכרעת הרוב לא מעניינים אותם. רוממות "שלטון החוק" בגרונם של אותם גורמים, אבל ברגע שהם מרגישים שהם יכולים להשתמש בכוח שלהם – בלי לשלם מחיר כבד מדי – הם פשוט משתמשים בו. ההתנהלות השבוע של יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד ויו"ר לשכת עורכי הדין עמית בכר היא דוגמה מובהקת לכך.
מכל מיני סיבות היסטוריות רחוקות, שהרלוונטיות שלהן לימינו שנויה במחלוקת, ליו"ר ההסתדרות יש כוח פוטנציאלי עצום, מטורף. זהו כוח שלילי יותר משהוא חיובי; כוח להרע ולהזיק ולא כוח לבנות וליצור. יו"ר ההסתדרות יכול להוריד את השאלטר, ולגרום למדינת ישראל בתוך יום אחד נזק המוערך במאות מיליוני שקלים ואולי אף מיליארד שקל וצפונה.
כשיו"ר ההסתדרות הכריז השבוע על השביתה במשק הוא ידע בוודאות שמדובר בשביתה בלתי חוקית בעליל. גם יו"ר לשכת עורכי הדין –"an officer of the court", כפי שמכונה עורך הדין בלעז, ידע שמדובר בשביתה בלתי חוקית ולמרות זאת תמך בה והצטרף אליה.
כדי להבין את זה נצא לשישים שניות על דיני השביתה בישראל: סכסוך בין עובד למעסיק יכול להיות פרטי, קרי בין עובד מסוים למעסיקו, או קיבוצי –דהיינו בין קבוצה או קבוצות עובדים למעסיקיהן; הסכסוך יכול להיות משפטי (בטענה שהמעסיק לא עמד בחוזה או פגע בזכויות המוגנות בדיני העבודה) או כלכלי (כמו דרישה להעלאת שכר או שיפור תנאי העבודה). חוק יישוב סכסוכי עבודה מקנה זכויות מסוימות לשביתה קיבוצית־כלכלית בלבד.
השביתות הגדולות נגד הרפורמה המשפטית הגיעו כשהפאניקה הצליחה להשפיע על ציבור גדול מאוד, הרבה מעבר ל"קפלניסטים"
על פי פקודת הנזיקין וחוק ההסכמים הקיבוציים, שביתה מוכרת אינה נחשבת הפרת חוזה העבודה בין המעסיק למועסק כאשר היא עומדת בתנאים הקבועים בחוק: מדובר בשביתה כלכלית־קיבוצית, וארגון העובדים היציג הודיע על סכסוך עבודה 15 ימים לפני שפצח בשביתה.
"זכות השביתה" איננה מופיעה באופן פוזיטיבי בחוק אולם הוכרה בפסיקת בתי המשפט. בבג"ץ בזק המפורסם מימי ראשית המהפכה החוקתית, הצהיר השופט דב לוין כי "על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו – דומה כי אותה שביתה, אשר החזקנוה תמיד כנמנית עם חירויות היסוד שאינן כתובות עלי ספר, תחסה מעתה תחת כנפיו של ערך 'כבוד האדם' המעוגן בחוק יסוד זה".
באותה נשימה ציטט השופט את הנשיא שמגר, שערך הבחנה ברורה בין שביתה כלכלית מותרת לשביתה פוליטית אסורה: "השביתה הפוליטית – הבאה לכפות על רשויות השלטון מעשה או מחדל שלא היו מוכנים לו אלמלא השביתה – מעוררת בעיות חוקתיות וחברתיות. יש בה כדי לפתוח פתח להשלטת רצונם של השובתים על המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים, ולכוון הליכים על פי כוח הכפייה של קבוצות מיעוט. יחד עם המפולת המוסרית, נפגעת בכך הדמוקרטיה".
"שביתה פוליטית איננה לגיטימית", קבע לוין, אך הוסיף קטגוריה שלישית של שביתה דו־מהותית, שנועדה להפעיל לחץ נגד רפורמה פוליטית שיש בה גם אלמנטים כלכליים שלדעת המוחים יפגעו בשובתים. במקרה כזה יש לגיטימציה לשביתת מחאה קצרה הכפופה לשורת מגבלות. על פי המבחנים הללו אין ספק ששביתת ההסתדרות השבוע הייתה שביתה פוליטית מובהקת האסורה מכול וכול.
נגד השביתה עתר "פורום הגבורה" המאגד משפחות חטופים הדורשות להמשיך במערכה עד להכרעה סופית של חמאס. שר האוצר סמוטריץ' דרש מהיועצת המשפטית לממשלה שתעתור אף היא נגד ההסתדרות. בפרקליטות לא מתפללים ותיקין ואת העתירה הם הגישו רק בשעות הבוקר המתקדמות.
"שביתה פוליטית המכוונת נגד הכנסת או נגד הממשלה כריבון אינה מוכרת כמאבק מקצועי לגיטימי", טענה הפרקליטות. "מטרתה אינה הגנה על תנאי עבודה ושכר אלא מאבק פוליטי. אין ואף לא נטען שהשביתה מכוונת למאבק לטובת תנאי שכרם של עובדי המדינה. השביתה הוכרזה בלי כל התראה מוקדמת, ללא הודעה על סכסוך עבודה כדין, במתכוון, ביודעין ובמוצהר על מנת לשנות את מדיניותה של ממשלת ישראל בקשר לעסקת החטופים. זוהי סוגיה חשובה, כבדה ומטלטלת, איך אין לה דבר עם משפט העבודה".
בית הדין האזורי לעבודה בתל־אביב שלח את הפרקליטות להצטרף לעתירות שהוגשו מוקדם יותר באותו היום. השופטת הדס יהלום ביקשה מהצדדים להגיע להסכמות בלי פסק דין, אולם פורום הגבורה התעקש, בצדק, על פסק דין עקרוני. יהלום קבעה כי השביתה איננה חוקית והורתה על הפסקתה בשעה 14:30.
כל צדדי הדילמה
ההפגנות ההמוניות ביום שני בלילה והשבתת המשק ביום שלישי מזכירה בעוצמה ובטמפרטורה את הימים הקשים במחאה נגד הרפורמה המשפטית, באביב 2023. יש בשמאל הישראלי קבוצת מפגינים ומממנים עקשנית המשקיעה משאבי עתק כדי להפיל את ממשלות הימין, כשכל פעם העילה משתנה. למחאה הזו היו כמה שיאים שבהם היא הצליחה לגרוף קהל רחב: ממחאת האוהלים ב־2011, דרך מחאת הגז ב־2015, עובר למחאת הרפורמה המשפטית ב־2023, ועד למחאה הנוכחית סביב סוגיית החטופים.
הימין צפה במחאות הללו, ובצדק התעצבן. הוא ראה את שלטי הענק והכסף הגדול, את יישור הקו של האליטות הכלכליות והאקדמיות, את ההתגייסות הגורפת באולפנים, את מכונת הרעל של "הארץ". הימין התקשה בהסברת המדיניות שלו, וחלקים ממנו התפתו להפעיל את ה"נשק לעניים" הזול ביותר –מכונת רעל נגדית. זוהי טעות חמורה, כי התוצאה שלה היא קיטוב הולך וגובר, המכרסם בחוסן, בסולידריות ובלכידות הפנימית של החברה בישראל. אין ולא יכול להיות ניצחון במלחמת חפירות בין מכונות רעל.
חלק מנבחרי הימין מתנהגים לפעמים כאילו הם לא מרגישים את עומק הטרגדיה של החטופים. לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, שהחטופים הם "כאב של השמאל"
והיה פה משהו עמוק יותר שהימין לא ראה. הרגעים של ה"פיקים", שבהם מחאת השמאל הצליחה לגייס תמיכה עממית רחבה, הם אירוע "דו־מהותי" מתעתע: כי המארגנים הם אותם קפלניסטים מקצועיים, שלא רואים בעיניים ולא בוחלים בשום אמצעי כדי להפיל את שלטון הימין. אבל המאסות שתומכות בהם מבטאות קול אותנטי, מציבות מראה שהימין חייב לראות ולא תמיד רואה.
בימי הרפורמה המשפטית הימין טעה כשלא הפנים את החרדה האותנטית של ציבור גדול בישראל מפני מהלכים שיעניקו כוח מופרז לממשלה. כוח לא מאוזן, שאם יינתן לממשלה פופוליסטית עלול להפוך את ישראל לקצת פחות ליברלית. יוזמי הרפורמה ידעו שהיא לא מאוזנת, אבל חשבו שנכון, טקטית, להציע הצעה קיצונית שתהיה בסיס למשא ומתן, שבסופו תתקבל הצעה מאוזנת.
הטקטיקה התבררה כטעות אסטרטגית, שכן ההצעה הלא מאוזנת יצרה אפקט פסיכולוגי לא צפוי: היא עוררה פאניקה חריפה שחיבלה אנושות במאמצי המשא ומתן. כמו נפגע פוסט־טראומה, כל הצעה הנוגעת בסוגיה חוקתית נתפסה על ידי השמאל כטריגר, והכניסה אותו להתקף חרדה. השביתות הגדולות במשק הגיעו ברגע שהפאניקה הזו הצליחה להשפיע על ציבור גדול מאוד בישראל, הרבה מעבר ל"קפלניסטים" המקצועיים. לבסוף הן הפילו את הרפורמה.
הימין עושה היום טעות דומה בסוגיית החטופים. אומנם בשורה התחתונה, החלטת הקבינט להמשיך את המלחמה עד למיגור חמאס היא ההחלטה הרציונלית והנכונה ביותר לעתידה של מדינת ישראל. כי שחרור חטופים יתמרץ חטיפות נוספות, והפקרת פילדלפי תאפשר לחמאס לשקם את עצמו, לשתק לנצח את הנגב המערבי ולהוות איום קיומי קבוע על מדינת היהודים.
אבל חלק מנבחרי הימין מתנהגים לפעמים כאילו הם לא מרגישים את עומק הטרגדיה של החטופים, ולא מבטאים אמפתיה אותנטית למצבם. מישהי כתבה השבוע ברשת שהיא עברה בירושלים בזמן ההלוויה של הירש גולדברג־פולין הי"ד, רצתה להצטרף לעומדים ברחובות קטמון הישנה, אך לא עשתה זאת כי ראתה שלטים של מטה החטופים. "הרגשתי כמו הפגנה בקפלן", הסבירה. האפיזודה הזו היא היא הטרגדיה. לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, שהחטופים הם "כאב של השמאל".
מדיניות מתקבלת על לב העם רק כאשר העם משוכנע שמקבל ההחלטות מבין ומרגיש לעומק את כל הצדדים של הדילמה. לכן את הציון לשבח השבוע צריך לתת לשר סמוטריץ'. גם בגלל ההחלטה, סוף סוף, לקבל את המלצות הדרג המקצועי באוצר ולהגיש תקציב אחראי בזמן. וגם בגלל הפוסט הארוך שפרסם ביום שני, המבטא סוף סוף הכרה בכאב הפוצע הזה.
"היומיים האחרונים היו מהקשים שבחיי, והיו לא מעט ימים קשים של ייסורי נפש מראשית המלחמה", כתב סמוטריץ'. "כמה רציתי לחבק את ג'ון ולשמוח עם רייצ'ל כשהירש חוזר הביתה. כמה התפללתי לא לאכזב את אצילי הנפש האלה שרק רוצים להרבות אור וטוב באיזו תמימות שובת לב. וכמוהם את יתר החטופים והחטופות. הידיעה שלא הצלחנו להחזיר אותם הביתה, והתמונות וההספדים הכואבים של ההורים והאחים והחברים, כל אלו ילוו אותי עד יומי האחרון. כשבחרתי בחיים הציבוריים לא העליתי בדעתי שאדרש להחלטות קשות וכואבות כאלה, דילמות מייסרות שקורעות את הנשמה. בין ערכים ומטרות וחיים ומוות". הציניקנים תקפו אותו גם על זה, אבל הדרך לריפוי דורשת יותר דיבורים כאלה מהנבחרים בכנסת.
