רוב הזמן, רוב הישראלים אינם מוטרדים מקיומה של ההסתדרות. הם זוכרים שמדובר בגוף חזק וכוחני שמחזיק בכמה שאלטרים מרכזיים במדינת ישראל, אבל כל עוד לא מתקיימת שביתה כללית בשירותים הציבוריים, רבים מעדיפים להדחיק את העובדה הזו. רק כאשר ההסתדרות מפעילה את כל מוטת השליטה שלה, מחלחלת פתאום ההבנה כמה גדול הכוח שהיא מחזיקה בידיה. היכולת הבלעדית לשתק במחי החלטה אחת את כל משרדי וגופי הממשלה, את הרשויות המקומיות ואת כל השירותים הציבוריים, מחינוך ועד רווחה ובריאות, מנתב"ג ועד חברת החשמל, שמורה לגוף אחד ויחיד במדינת ישראל. מלבד מגפה או מלחמה, רק ההסתדרות יכולה לשתק חלקים כה נרחבים של המשק.
בעשור האחרון מעדיפים בהסתדרות למעט בשימוש בכוח הרב הזה. ותיקי משרד האוצר זוכרים את הימים העליזים של עמיר פרץ ועופר עיני בראשות ההסתדרות, כאשר אובדן ימי העבודה במשק בעקבות שביתות גרם לנזקי עתק שנאמדו במיליארדי שקלים. מאז, כך גורסת המוסכמה הרווחת, יושבת בהסתדרות הנהלה פרגמטית יותר, שמעדיפה להגיע להישגים באמצעות משא ומתן מתוחכם ולא בשביתות כוחניות. בפועל, ההסתדרות פשוט מחזיקה בכוח הרתעה יעיל מאוד. היא לא צריכה לשבות בפועל; מספיק שהיא תנופף באיום אמין לעשות זאת, כדי שהיא תשיג כמעט כל מה שהיא מבקשת. ההסתדרות היום הרבה פחות פופולרית מאשר בעבר, וסביר להניח שהכרזות תכופות על שביתה לא היו מועילות לתדמיתה הציבורית. מעטים המאבקים שבהם היא בוחרת לשלוף את נשק יום הדין ששמו שביתה כללית במשק.
בשנתיים האחרונות זה קרה פעמיים. הפעם הראשונה הייתה ב"ליל גלנט" לפני כשנה וחצי, כאשר פרצה מחאה בעקבות הודעת ראש הממשלה על פיטורי שר הביטחון (צעד שכידוע לא מומש בסופו של דבר). גם ההסתדרות הצטרפה אז למחאה והכריזה על שביתה כללית בת יום אחד. הפעם השנייה התרחשה השבוע, במסגרת המחאה שהוכרזה לאחר רצח ששת החטופים על ידי חמאס. בשני המקרים ההסתדרות הצטרפה למחאה פוליטית נטו, שאין לה כל קשר לזכויות עובדים. בשני המקרים קדמו לשביתה שידולים, לחצים ואיומים ממושכים על ההסתדרות כדי שתעשה זאת. יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד הצטרף לספינת המחאה רק אחרי שווידא שהיא עולה על גל מנצח, אבל הוא טעה בחישוב.
מה ניסה בר־דוד להשיג בהכרזה על השביתה? ללחוץ על חמאס לשחרר חטופים? לבטא הזדהות עם המשפחות? אין דרך מועילה יותר להביע סולידריות מלבד גרימת נזק למיליוני ישראלים?
מה בדיוק ניסה בר־דוד להשיג בהכרזה על שביתה כזו? ללחוץ על חמאס לשחרר חטופים? לבטא הזדהות עם המשפחות? האם אין דרכים מועילות יותר להביע סולידריות מלבד גרימת נזק למיליוני ישראלים? מה חשב סינוואר כשראה כיצד חייהם של תושבי ישראל שובשו עוד יותר, מבלי שהוא ירה אפילו רקטה אחת?
אין להסתדרות כוח מלבד זה שמדינת ישראל נתנה לה. אלמלא חוקי העבודה הקיבוציים, ההסתדרות לא הייתה יכולה לכפות על מעסיקים לנהל איתה משא ומתן קיבוצי, לא הייתה לה אפשרות לשבות כדי להפעיל לחץ, לעובדים הייתה אפשרות לצאת מהייצוג הכפוי שלה, וארגוני עובדים אחרים היו נוגסים בכוחה. והיה לה גם הרבה פחות כסף, כיוון שכולו מגיע מהעובדים המיוצגים בכפייה. כל הכוח הזה ניתן להסתדרות אי־אז בשנות החמישים, כאשר התפיסה השלטת הייתה שזוהי הדרך לאזן את כוחם העודף של המעסיקים על פני העובדים הפשוטים. כדי להגן על העובד הבודד נתנה המדינה להסתדרות זכויות יתר וכוח רב בחקיקה בת 60 שנה. התוצאה היא ארגון־גג ענק שמשתמש בכוחו המופרז כדי לכפות מדיניות אסטרטגית־ביטחונית (!) על ממשלת ישראל, או כדי לעצור חקיקה בנושאים שאין להם ולו קשר רופף ליחסי עבודה. למרבה האירוניה, בתגובה של ההסתדרות לבית הדין לעבודה, היא ניסתה לטעון כי אין לבחון את השביתה לפי כללים שנקבעו לפני שנים רבות אלא לפי המציאות של 2024.
הלקח של תאצ'ר
חודשים ארוכים ניסו מנהיגי המחאה לגרום ליו"ר ההסתדרות להצטרף אליהם. הם ידעו בדיוק מדוע הם מחזרים אחריו. אין גורם אחר במדינה שיכול לחולל נזק ציבורי כה נרחב. מה שהמחאה ניסתה לעשות במשך חודשים בהצלחה מוגבלת, ההסתדרות יכולה לעשות בהחלטה אחת. עשרות הכרזות על ימי זעם ושיבוש לא ישבשו את חייהם של אזרחי ישראל כמו יום שביתה אחד של ההסתדרות. שיחה אחת ליו"ר ועד עובדי רשות שדות התעופה, ואין יותר המראות ונחיתות בנתב"ג. רכבות ואוטובוסים עוצרים את תנועתם, מערכת החינוך סוגרת את שעריה, וההורים נאלצים להישאר בבית. בעבור מי שמבקש "להרעיד את המדינה", אין שותף יעיל יותר מיו"ר ההסתדרות.
אלא שבפועל, בשטח, ההצהרות הפומפוזיות של בר־דוד הפכו לשביתה דלילה למדי. עשרות רשויות מקומיות בחרו שלא להצטרף אליה, ארגונים רבים המשיכו לעבוד כרגיל, וגם בנתב"ג ההפוגה הייתה סמלית ברובה. עובדים חתמו על הצהרות שבכוונתם לעבוד כרגיל, רבים מהם פשוט הגיעו לעבודה, וּועדים רבים הודיעו שאצלם אין שביתה. אתר ההסתדרות הלאומית – המתחרה העיקרית של ההסתדרות הכללית – קרס מרוב בקשות חברות מצד מי שביקשו לנטוש את ארגון העובדים שכופה עליהם לנקוט עמדה בוויכוח לאומי מורכב ובעל זוויות אסטרטגיות וביטחוניות.
בהמשך, בית הדין לעבודה נעץ את המסמר האחרון בארון הלגיטימציה הציבורית של ההסתדרות למאבקים כאלה. לכולם היה ברור שהשביתה היא פוליטית, ולפיכך לא חוקית. אבל היועמ"שית גררה רגליים בהגשת צווי מניעה, הדיון נקבע שעות מספר אחרי שהשביתה כבר הייתה בעיצומה, וכולם ניסו להגיע לשעה מוסכמת שבה השביתה תסתיים בלי פסק דין. ואולם שר האוצר סמוטריץ' סירב להסכמה ודרש פסק דין עקרוני. ההחלטה שהתקבלה היא היסטורית: שביתה כזו אינה חוקית, ולא ניתן להכריז על שביתות נוספות מהסוג הזה. תפקידה של ההסתדרות הוא להגן על העובדים, לא להיות קבלן הביצוע של מחאות פוליטיות.
שישה חברי כנסת מהליכוד – מפלגה שלא חסרים לה קשרים ענפים בהסתדרות – החלו לקדם השבוע חוקים שיצמצמו את כוחה. דן אילוז, אביחי בוארון, גלית דיסטל־אטבריאן, עמית הלוי, משה סעדה ומשה פסל מבקשים לקדם הצעת חוק למנגנון בוררות חובה בשירותים חיוניים, שתמנע אפשרות של שביתה אוטומטית בהם; והצעת חוק נוספת לביטול "חוק השליש", המאפשר למיעוט של שליש מהעובדים לכפות התאגדות על רובם. ח"כ אריאל קלנר, גם הוא מהליכוד, הגיש הצעה שתקל על החלפת ארגון העובדים היציג במקום העבודה, מהלך שיפגע בבלעדיות של ההסתדרות במקומות רבים.
ככלל, מי שמחזיק כוח כה רב, כדאי לו להיזהר בשימוש בו. ארגוני העובדים בבריטניה היו מהחזקים והכוחניים ביותר בעולם, והם השתמשו בכוחם ללא רחם. איש לא חשב שאפשר לנצח אותם, רק להסתדר איתם איכשהו. סדרת השביתות הארוכה והקשה של חורף 1979, שבמהלכה שבתו חלק ניכר מהשירותים הציבוריים בממלכה ונודעה בכינויה "חורף המריבה" (winter of discontent), הייתה אחת הסיבות העיקריות לעלייתה של מרגרט תאצ'ר לשלטון. תאצ'ר פעלה בנחישות ובהתמדה לשינויי חקיקה, ותוך עמידה איתנה בסדרת מאבקים שינתה את פני העבודה המאורגנת בבריטניה. זה מן הסתם לא היה קורה אילו ארגוני העובדים לא היו מותחים את החבל עד הקצה והופכים את חיי הבריטים לסיוט מתמשך.
כשההסתדרות מפעילה את כל השרירים, אפילו לרגע אחד, אנשים מתחילים לתהות מדוע בעצם היא מחזיקה בכוח רב כל כך. כאשר הם יבדקו הם יגלו שכל כוחה של ההסתדרות מגיע מחוקי מדינת ישראל, וחוקים כידוע אפשר לשנות. ההחלטה של ארנון בר־דוד לערב את ההסתדרות בלב המאבקים הפוליטיים הקשים של השנים האחרונות, פוגעת ביכולתו לקיים מאבקים אחרים שקשורים לייעודה המקורי. במהלך אחד הצליח בר־דוד גם לחזק את האנטגוניזם הבסיסי מול ההסתדרות, וגם לחשוף את החולשה היסודית שלה: בפועל, ברגע האמת, אפילו רבים מהוועדים שלו לא סרו למרותו.
