ד' הוא עצמאי, תושב אחת מערי השרון. במסגרת עבודתו הוא נדרש לבצע נסיעות מרובות. לפני שלושה שבועות הוא סיים סבב שני של מילואים בעזה, והשבוע הוא קיבל צו זימון נוסף לסבב שלישי בצפון. ימי המילואים הרבים והתכופים פגעו קשות בעבודתו, ובשבועות האחרונים, אחרי ששוחרר מהסבב השני, הוא עושה מאמץ גדול להדביק את הקצב, למזער נזקים ולייצב את העסק שלו. ביום שני השבוע הוא יצא מוקדם בבוקר לשלל משימות, אבל אז נתקע במשך שעות בפקק שנוצר מחסימה של קומץ אנשי שמאל, שיצאו ליום שיבושים, תוך שהם מקבלים עידוד ורוח גבית מיו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד.
כמו ד', מאות אלפי ישראלים, ולמעשה רוב אזרחי ישראל שמשוועים לשגרה ולפרנסה אחרי סבבי מילואים, עקירה ממקום מגוריהם וחופש ממושך של ילדיהם – הפכו לבני ערובה של יו"ר ההסתדרות והטייקונים שהזדרזו להקדים אותו ולהורות על השבתת החברות שבניהולם.
עִזבו את זה שאין ממש הצעה קונקרטית על השולחן, שאין דרישה מינימלית מצד אותם משביתים לגבות מחיר כלשהו מחמאס, ושאין להם אומץ להיישיר מבט ולומר מה מספר החיילים שהם מוכנים להקריב כשנידרש להשתלט מחדש על ציר פילדלפי, אחרי שננטוש אותו והתחמושת לארגוני הטרור תחזור לזרום במנהרות שמתחתיו. כיוון שאנחנו בטור כלכלי, נניח בצד את העיוות המוסרי והערכי הזה ונדבר על כלכלה.
עלות יום שביתה מלא של המשק מוערכת ב־6 מיליארד שקלים. כל יום כזה מחולל נזק עצום, שמתבטא בפגיעה של אחוז שלם מתקציב המדינה. ההשבתה הזו החלה להתמוסס כבר מהרגע שהוכרזה, והסתיימה בקול ענות חלושה בשעות הצהריים, לאחר קביעת בית הדין לעבודה שמדובר במהלך פוליטי שלהסתדרות אסור לנקוט. אבל גם אם האירוע הסתכם בשביתה חלקית ומוגבלת במשק, עדיין מדובר בהפסד שעלול להגיע ליותר ממיליארד שקל – ועוד בתקופה כלכלית קשה של הוצאות מלחמה גבוהות וגירעון שמטפס.
כל עוד בעלי ההון ימלאו את חלקם ויפעילו את כוחם לקידום האג'נדה ה"נכונה", גם התקשורת תמלא את חלקה ותעצום את עיניה כשתתבקש
כאשר העיתונות הכלכלית, שזה חודשים ארוכים מגויסת למאבק בממשלה יותר מכל דבר אחר, תכתוב שוב על סכנת הגירעון, על כך שהאוצר מדרדר את מדינת ישראל לחובות, על חריגה מהתקציב ועוד, נזכור כמה היא דחפה, עודדה ודרבנה את השביתה הזו. כמה היא חיבקה את כל מי שהבטיח להצטרף, והעצימה את הנזק שנגרם למשק משביתה פוליטית חסרת כל היגיון.
משאירים פירורים
מלבד ההסתדרות, כאמור, מקוממת לא פחות חבירתן של החברות הגדולות שמונהגות על ידי מה שמכונה "פורום העסקים", שאחד מהעומדים בראשו הוא מנכ"ל רשת פוקס, הראל ויזל. מדובר במנהליהן של כמה עשרות חברות, שרוב עשייתו של הפורום המאגד אותן היא פוליטית במהותה. מה שמאפיין כל כך את ה"מחאה" הזו וגם את אלה שקדמו לה וקיבלו עידוד מהפורום, הוא הניתוק האדיר מהציבור הישראלי, צרכיו ובעיותיו. עלות השכר וההטבות שמקבל ויזל מגיעה לכ־10 מיליון שקל בשנה, בה בעת שלפי הפרסומים רוב עובדיו, רובן נשים, מקבלות שכר מינימום. הוא מרוויח פי 112 מהעובדת הממוצעת שלו, אבל אין לו בעיה להיות שותף בכיר בשיבוש שגרת החיים של מדינה שלמה שיכולה לחלום על תנאים מפליגים כמו שלו. כמותו יש לא מעט מנכ"לים בפורום הזה.
מה שמקומם ומעוות לא פחות הוא המצב שבו אותם טייקונים מנצלים את כוחם הכלכלי ואת החיבוק שמעניקה להם התקשורת תוך התעלמות מכשלים, עוולות צרכניות ושחיתות, וכופים על הציבור הרחב את תפיסת עולמם ואת משנתם הפוליטית. את התקשורת לא מעניינת דמוקרטיה או שוויון – כל עוד בעלי ההון ימלאו את חלקם ויפעילו את כוחם לקידום האג'נדה ה"נכונה", גם היא תמלא את חלקה ותעצום את עיניה כשתתבקש.
כצפוי, גם הבנקים משתרכים מאחור – אלו שגבו מאיתנו סכום כולל של 7.5 מיליארד שקל במחצית הראשונה של השנה, רק מעמלות. אם נוסיף גם את הריביות שנגבו מאיתנו, נגיע לסכום שהוא יותר מכפול. ניתוח בסיסי של הכנסות הבנקים יעלה בחישוב גס שמשק בית בישראל משלם בממוצע סכום שנע סביב כ־15 אלף שקל בשנה – כריבית. כעת גם הם מיהרו להצטרף לבר־דוד ולהשבית את הסניפים.
תשאלו את עצמכם, מי הם האנשים שמגיעים לסניף וזקוקים לשירותיו של הפקיד או הפקידה? רוב הציבור מבצע את הפעולות באינטרנט ובאפליקציות. אני יכול להעיד על עצמי שלא ביקרתי בבנק כבר כמעט שנה. מי שבכל זאת נדרשים לכתת את רגליהם לסניפים הם פעמים רבות אוכלוסיות חלשות יותר – קשישים, מעוטי יכולת, כאלה שבאים להוציא את כספי הביטוח הלאומי ועוד. אלו ה"מטרות" של בר־דוד וראשי המערכת הבנקאית.
הפגיעה דווקא במי שמתקשים עוברת כחוט השני בכל זרועות השביתה הפוליטית הזו. פתחנו במקרה של ד', וכמוהו קיימים עצמאים רבים שלא זכו להרבה ימי שגרה בין סבבי המילואים שלהם. כך גם מפונים רבים שנכפתה עליהם שביתה הפוגעת בהם קשות. כמעט בלתי נתפס שבחלק מבתי החולים, במסגרת ה"שביתה", צמצמו למינימום את הטיפול במחלקות שמאושפזים בהן חיילים שנפצעו.
אגב, אחרי הרווחים הפנומנליים של הבנקים, ובמסגרת הלחץ האדיר שהפעילו עליהם חברי כנסת ומשרד האוצר, הם נדרשו להעביר מענק מיוחד לטובת המדינה. חלק מהסיכום שהושג חִייב אותם להקים קרן לטובת עצמאים שהם חיילי מילואים, אלא שהקומץ אינו משביע את הארי, ובתוך ארבעה ימים בלבד מרגע פתיחתה, כספי הקרן הזו אזלו. כמו תמיד, לציבור הם משאירים פירורים. נכון לעכשיו, אם לא יהיה לחץ רציני נוסף ואולי אפילו איום בחקיקה מחודשת – לבנקים אין כוונה לחדש את הקרן הזאת.
מעבר לאמירה הברורה של בית הדין לעבודה השבוע, ההירתמות של בכירים, חברות וארגונים במשק לפגיעה בכלכלה הישראלית, תוך כפייה על חלק גדול מעובדיהם שכלל לא מזדהים עם המהלכים המופקרים הללו, צריכה לחזור אליהם כמו בומרנג. אסור למחוקקים להרפות בעניין הזה.
