סכנת החיים בבועה או בתוך תיבת תהודה קיימת בכל אזור גיאוגרפי וחברתי. אנחנו רגילים ללעוג לתל־אביבים שאין להם יד על הדופק בכל הנוגע לתחושות הרווחות בפריפריה, אבל זה נכון גם להפך. בכל הקשור למאבק לשחרור החטופים, חשוב שתושבי הפריפריה יחוו את סוגיית החטופים גם כפי שהיא נחווית בתל־אביב. הטענה היא לא שלתושבי הפריפריה אכפת פחות מהחטופים, ממש לא. התושבים בפריפריה, בצפון, בדרום וביו"ש, שותפים מלאים במאמץ המלחמתי להשבתם, ורבים מהם משתתפים באירועי תמיכה במשפחות. ועדיין, ראוי שכל אזרח במדינת ישראל, גם תושב הפריפריה, יבקר למשל בכיכר החטופים בתל־אביב.
הכוונה איננה להשתתפות במחאות שיוצאות מהכיכר הזאת במוצאי שבתות, אלא לביקור בכיכר עצמה. המיצגים הרבים שבכיכר מסייעים לחוש את הכאב, והמפגש עם משפחות החטופים שפוקדות תדיר את הכיכר מקרב את הלב עוד יותר לדאגתן ולצערן. במשך רוב הזמן אין הפגנות בכיכר, וכולם יכולים להזדהות עם המיצגים המרגשים שהוקמו שם. האירועים המגוונים שמתקיימים בכיכר במהלך ימות השבוע, עיצבו מציאות שבה ביקור בכיכר איננו מהווה הזדהות עם דרישה לעסקה מיידית בכל מחיר. חלק ניכר מהאירועים נושאים אופי של אחדות ותפילה ולא של מחאה, ומשתתפות בהם אוכלוסיות שונות. ביום שלישי השבוע התקיים בכיכר ערב של שירת סליחות ומעגלי עדות ושיח עם משפחות החטופים והחללים, וברביעי בבוקר התקיימה שם תפילת ראש חודש ברוב עם, ביוזמת ישיבת אורות שאול ובית המדרש להתחדשות.
אפשר לחוות את ההזדהות עם החטופים במקומות שונים בארץ, אבל כיכר החטופים התעצבה כמוקד עלייה לרגל של המבקשים לתת פומבי להזדהותם. כשם שאנחנו מתפללים בבתי כנסת בכל רחבי הארץ אבל מדי פעם עולים לירושלים, ראוי לפקוד מדי פעם גם את הכותל של משפחות החטופים.
גול עצמי
הניתוק בין הפריפריה למרכז התבטא השבוע גם מהצד השני במפת הרשויות המקומיות שלא הצטרפו לשביתה במשק שהוביל השבוע יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד. לצד עיריית ירושלים וכל הרשויות ביהודה ושומרון, קל היה לזהות את המכנה המשותף בין אשדוד, רמלה, דימונה, קריית־גת, מצפה־רמון, מגדל־העמק, שלומי, מעלות, ערד ועוד. הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית פשוט לא התייצבה לשביתה של ההסתדרות. כשמסתכלים על הרשימה הקצרה של הרשויות שהזדרזו להודיע שילכו בעקבות בר־דוד ולא יספקו שירותים לתושביהן, המרכיב הגיאוגרפי זועק עוד יותר. גבעתיים, גזר, כפר־סבא, רעננה, אזור, תל־אביב־יפו, הוד־השרון והרצליה. רשויות גוש דן והמרכז שבתו ביום שני, בעוד בשאר הארץ הייתה כמעט שגרה.
היום אנחנו כבר יודעים שההכרזה הדרמטית על "השביתה הכללית" של בר־דוד הסתיימה בקול ענות חלושה. היא התאדתה מהר מאוד כבר בצהרי יום שני, בעקבות פסיקת בית הדין לעבודה שמדובר בשביתה לא חוקית. אבל שווה להתעכב עוד על מה שקרה ביום ראשון בערב, כשעשרות ראשי רשויות בכל רחבי הארץ סירבו ליישר קו עם בר־דוד, והודיעו שלא ישתתפו בשביתה.
האירועים המגוונים שמתקיימים בכיכר במהלך ימות השבוע, עיצבו מציאות שבה ביקור בכיכר איננו מהווה הזדהות עם דרישה לעסקה מיידית בכל מחיר
"אנחנו מזדהים הזדהות מוחלטת עם הצורך להחזיר את החטופים, אך לדעתנו שביתה כללית היא לא הדרך", כתב ראש מועצת מצפה־רמון אליה וינטר, ואילו ראש עיריית ערד יאיר מעיין הבהיר: "העירייה לא תצטרף לצעדים מעוררי מחלוקת כנגד הממשלה". בר־דוד הודיע אומנם שמרכז השלטון המקומי והרשויות המקומיות יושבתו, אבל אפילו יו"ר מרכז השלטון המקומי וראש עיריית מודיעין חיים ביבס, וסגנו ראש עיריית דימונה בני ביטון, התעלמו מההודעה ולא השביתו את עריהם.
אני מקווה ומאמין שבר־דוד לא חושב שכל ראשי הרשויות שהתעלמו מהשביתה אינם רוצים בהחזרת החטופים, או לא כואבים את הרצח של ששת החטופים בשבי. הוא מבין מן הסתם שהמרד של ראשי הרשויות נבע מההבנה הפשוטה שלהם ושל תושביהם, שהשביתה הזו הייתה צעד פוליטי ולא לאומי. סגנית ראש עיריית גבעתיים כתבה זאת בפירוש לתושביה, במסרון שחשף עמית סגל: "בגבעתיים פחות תומכים בממשלה. לכן הכול פוליטי". אילו יו"ר ההסתדרות היה רוצה לקיים צעד של סולידריות עם משפחות החטופים שיכובד בכל הארץ, הוא היה יכול להכריז על עצירת העבודה לדקת דומייה, אפילו לשעה. ההשבתה הכללית והמוחלטת נתפסה בצדק על ידי רבים לא רק כניצול כוח פוליטי נגד הממשלה, אלא גם כמסר של חולשה כלפי האויב שהצליח גם לפגוע בשגרת חיינו.
בר־דוד התבזה השבוע והבקיע גול עצמי. בניגוד למה שהתרגלנו לחשוב, אף שהוא עומד בראש ועד שמאגד מאות אלפי אנשים, כוחו של יו"ר ההסתדרות כבר לא מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו. ההתבזות הזו מעלה תהייה מתבקשת עם מי בר־דוד מתייעץ לפני שהוא מודיע על השבתה מוחלטת, גם של השלטון המקומי. האם הוא מתקשר גם לראש עיריית שדרות או לראש עיריית מעלות כדי לבדוק את הלך הרוח ואת סיכויי המהלך, או שהוא מסתפק בשיחה עם ראשי עיריית תל־אביב וגבעתיים.
נוכח הביוגרפיה האישית של בר־דוד, אני גם מרשה לעצמי לתהות על רמת החיבור שלו עם הפריפריה. מותר בהחלט לשאול עד כמה תושב קריית־אונו, שכיהן בעבר כמנהל מחלקה במנהל החינוך בעיריית תל־אביב ובמשך למעלה מעשור היה יו"ר ארגון עובדי עיריית תל־אביב־יפו, מחובר להלך הרוח של עובדי העיריות מחוץ לתל־אביב. יכול להיות שמבחינת בר־דוד עיריית תל־אביב־יפו היא השלטון המקומי בישראל, וכל מה שקורה מחוץ לגוש דן שייך למרכז שלטון מקומי אחר.
ההתעלמות מהשביתה מצד רשויות רבות מחוץ לגוש דן, הזכירה לי השבוע שוב את קריסתה המהדהדת של מפלגת "הישראלים", מפלגתו של רון חולדאי שהתמודדה לכנסת בבחירות 2021 והתרסקה תוך שבועות ספורים. כשחולדאי יצא לדרך, הוא סימן עצמו כמועמד האולטימטיבי של מחנה השמאל לראשות הממשלה. לאחר כחודש, בסקר של חדשות 12, קיבלה רשימתו 1.2% ופרישתה מהמרוץ הייתה מהירה. רבות מהטעויות שעשה חולדאי בקמפיין הקצר שלו, נבעו מהתפיסה המתנשאת שלו שתל־אביב היא מדינת ישראל. מסתמן שבר־דוד לא למד מטעויותיו של הבוס שלו לשעבר בעירייה.
