המלך בשדה, אומר המשל החסידי הידוע על ימי אלול, שהפעם באו עלינו כאילו במפתיע, באמצע שמיני עצרת אחד ארוך שנמתח מעל ומעבר לגבולות הזמן. המלך בשדה, יורד לעם. בדרך למפגש בלתי אמצעי עם הפועלים קשי היום, איתנו. אבל השדה שלנו השנה הוא שדה קוצים, ואין לנו סבלנות לנכש אותם. השנה, למרות רוחות הסתיו הנלחמות באקלים הציבורי, מבקשות לרכך את האוויר הלוהט שעולה מהאדמה המוכה הזאת, אנחנו בני מלך ממורמרים למדי. בסוף גם נסיך רוצה לידו סתם אבא. בלי גינוני מלכות, בלי מידת הדין. אבא שמתרווח לו בספה ומרים אותך בתנופה אדירה לשבת לו על הברכיים. אבא שאחרי הביקורת והעונשים, נותן חיבוק של פיוס ונחמה, ומשדר לך בלי מילים שיהיה בסדר.
אז כרגע, כשהמלך בשדה בבגדי מלכות, אנחנו עסוקים במרד נעורים, טורקים דלתות ונכנסים בסערה לחדר שלנו, זה שעיצבנו לעצמנו על פי כללי ההתבגרות הידועים: מבולגן, עמוס חפצים וחנוק. כי ככה זה כשמסתגרים, מחניק. אבל אנחנו לא בקטע של לפתוח חלון אוורור, בטח לא תריס. אנחנו בג'יפה של עצמנו, מגבירים את המוזיקה לווליום המקסימלי. שלא ישמעו מעבר לדלת את הלמות הלב השבור שלנו, שלא נשמע אנחנו את הלבבות השבורים בחדרים הסמוכים. אנחנו עכשיו בגיל התבגרות סוער משלנו, ואין לנו כוח לסחוב על כתפינו הצעירות את צער הקיום של האחים המתבגרים האחרים.
המלך בשדה, אבל אנחנו רוצים, אם אפשר, שיוריד לרגע את הכתר. שיהיה סתם אבא עייף בנעלי בית, שקורא לנו לסדר בנועם, בחיוך של מבוגר אחראי שכבר ראה הכול ולא מתרגש מהשטויות שלנו. אבא שיודע שניתן לנו מספיק זמן להתכתש בינינו, ועכשיו הוא פנוי לסייע לנו להוציא מדם ליבנו את הקוצים שדוקרים אותנו, אחרי שאנחנו עצמנו הסתבכנו בשדה קוצים כואב. אחרי שלא הצלחנו לצאת ממנו גם כשפשטה בו אש ואיימה, ועדיין מאיימת, לחסל הכול. אבא רך כזה, שייקח פינצטה וישלוף בזהירות מהעור הרגיש שלנו קוץ אחרי קוץ, עד שתבוא הקלה.
חניון רעות
"איזה יפים כולם", אני אומרת כשאנחנו מסתובבות בחניון רעים, מביטות בתמונות של קורבנות חמאס מפסטיבל הנובה. "איך יכול להיות שהם כולם יפים כל כך?". והיא מהנהנת, מסכימה איתי מיד. היא לא אחת שמסכימה תמיד, בטח לא מיד, אבל כאן, במסגור הזה של הרוגים וחטופים, כל מה שאולי יכול להיות נתון לביקורת – נראה קסום וייחודי. האף הפחוס של ההיא דווקא מרכיב אישיות. והעיניים הלא סימטריות של ההוא? יש בהן איזו אמירה. משהו טוב כל כך יוצא מהדמויות הממוסגרות באדום, כל כך מתוק ואהיב. מי יודע מה היינו חושבים עליהם בצפירות בפקק, מי יודע מה חשבו עליהם המורים או השכנים. מה חשבו במחאה של אלה, או של אלה ממול. אבל כאן, בשקט העצוב שאחרי סערת אוקטובר, איזו עדנה יושבת על הפנים של כל אחד מהם, כמו בכל "הותר לפרסום" של חודשי המלחמה. ואולי זו עדנה שיושבת אצלנו בעיניים, בכתב הגנה של בדיעבד, במסגור של אישיות חפצת חיים שנגדעה.
זה הביקור הראשון שלה כאן, והמי־יודע־כמה שלי. שואלים אותי למה אני חוזרת דרומה כל הזמן. לך תסביר את תחושת החוב להכיר ולזכור. לך תסביר שדווקא כאן שקט יותר, אמיתי יותר, מחבר. אותה הבאתי הפעם כדי לשמוע, שתדע על מה אנחנו נלחמים ועל מי אנחנו בוכים. סיור לא פשוט לגילה, בין הקיבוצים והכבישים והנובה. ובטלגרם עולות תמונות של לוחמים שנפלו בגזרות שונות. איך יכול להיות שגם הם כולם יפים כל כך?
כבר כמעט שנה שאנחנו דואגים ומתגעגעים לאנשים שמעולם לא הכרנו. לחטופים, להרוגים בבתיהם ובדרכים, שלא ידעו שהם חלק מאירוע היסטורי, לא הספיקו לרשום לעצמם את התאריך שייחרת בלב משפחתם ועמם. וגם ללוחמים ולוחמות של חודשים ארוכים, לבנות זוג שמחזיקות את יציבות העורף, למשפחות שחיות בשאיפות אוויר קטנות בין החרדות. הם כולם־כולם יפים, אם רק יודעים עם מה התמודדו ועם מה הם מתמודדים, ואיך החיים שלהם נראים עכשיו. אז כשבחדשות משמיעים שנאה וזורעים ייאוש, אני לוקחת צעד אחורה ופותחת את אחד מהמוני ספרי הגבורה שקניתי. את "הגיבור מהדלת ממול" של נפתלי חן, או את "יום אחד באוקטובר" של יאיר אגמון ואוריה מבורך; את "במקום שבו צריך אותי" של עפרה לקס ואת "רוח, קרב" של אמילי עמרוסי. קוראת על ההוא שטס להציל אנשים באופקים, או על ההיא שהחזיקה לפצוע את היד עד הפלסטר האחרון. ופתאום כל הרעל מתמוסס והווליום הגבוה נרגע. כל סיפור פותח לב, וגם כשיש אובדן הוא נותן אוויר ותקווה. אמאל'ה, אילו אנשים חיים בתוכנו. ואיך זה שאנחנו מכירים אותם ואת יופיים רק ככה, רק כשהם בתוך מסגרת שחורה או אדומה?
ואני אומרת לה, לבת שלי, שכל אחד מאלה שאנחנו שונאים ושונא אותנו רק בגלל מחנות ודעות – אם היינו רואים אותו במסגרת אדומה, בבת אחת היינו מתמלאים חמלה. הרי מישהו היה סופד לו בחיוך סלחני, ואומר שהוא היה דעתן גדול ואיש לא קל, אבל אחלה אבא או חבר. ופתאום היינו רואים שגם הוא יפה כל כך, ואפילו העיניים הלא סימטריות שלו, יש בהן אמירה. אבל הבת שלי לא מקבלת, היא אומרת שצריך לחיות בטוב מתוך החיים, לא מתוך "מה היה אילו כבר לא היה". אמרתי לכם, היא לא אחת שמסכימה מיד.
בנסיעות ארוכות אני מאזינה ל"לב שבוי", הסכת מבית מקור ראשון שמספר את סיפור החטופים דרך בני משפחתם – על החוויות המצחיקות, המחברות, האנושיות כל כך. ובמקום שיגרמו לנו לשקוע, דווקא הם מצליחים להרים, לעורר נשמה יתרה. הרחק מרעשי הרקע מתקיימת מציאות אחרת. תקראו עליה, תקשיבו להסכתים על רעות והקרבה ואהבה. תראו שמיד נוכל להסכים בינינו שיש שם עוצמה ונחמה. נוכל להודות, תוך הנהון נוגה, שהם כולם יפים כל כך. גם אם אנחנו לא כאלה שמסכימים, בטח לא מיד.
