אחרי ההפגנות, השביתה ודברי שר הביטחון, העסקה רחוקה מתמיד

זה היה שבוע קשה. מאוד. רצח ששת החטופים בידי הנאצים הקרויים חמאס ברצועת עזה הפך את הבטן לכל ישראלי שיש לו בטן. איש לא הופתע משבירת מחסום האכזריות של הפלסטינים בכל מה שקשור ליצירתיות ברצח יהודים, אבל בכל זאת אולי קיננה בנו המחשבה שלפחות "את זה" הם לא יעשו. אבל פלסטינים הם לא עַם לציפיות. זה היה שבוע קשה כי כולנו דמיינו את הרגעים האחרונים של נשמות טהורות ששרדו כל כך הרבה זמן בשבי ונרצחו במנהרה ברצועת עזה בעודם חולקים אוויר עם אנשים שלא ראויים לאוויר. זה היה שבוע קשה כי יש עוד 101 חטופים, שעשרות מהם בחיים, ושומריהם מתוקף טבעם הרצחני שיתפו אותם במה שקרה לששת החטופים שצה"ל העז להתקרב אליהם. זה היה שבוע קשה לכולנו. לסנוואר, לעומת זאת, זה היה שבוע נפלא.

לפעמים אני שואל את עצמי למה ישראל בכלל צריכה צוות משא ומתן. כששר הביטחון שלך במהלך המלחמה הקשה ביותר בעשורים האחרונים מצייץ בטוויטר כאחרון הבוטים, קבל עם ועולם, שמוכרחים להפוך את ההחלטה שהתקבלה בקבינט על ציר פילדלפי – אפשר פשוט להחליף את הצוות בפקס. על מה בדיוק נשאר לצוות המשא ומתן שלנו לדבר? שלחו דף לבן חלק, אולי אפילו דגל לבן, ותחסכו לא מעט הוצאות. במדינה שדורשים בה לקיחת אחריות, זה היה שבוע של הרבה חוסר אחריות. רק לפני שבוע נראה שמצבו של סנוואר לא כל כך מזהיר, דף דופדף, פילדלפי נקטף, התגובה של חיזבאללה סוכלה ברובה והאיראנים המשיכו לאיים בלי לקיים. אבל אז הוא רצח שישה חטופים, ואיכשהו, המצב התהפך לטובתו.

בירח הדבש שלנו בתאילנד יצאנו הדוקטור ואני לשיט בסירת משוטים. איזה צלם תאילנדי צילם אותנו, וכשהגענו ליעד ראינו דוכן עם תמונות של כל הסירות והחותרים. יצאה לנו תמונה פצצה. שאלנו כמה זה עולה, והמוכרת אמרה "טו האנדרד באט". ושירן, באינסטינקט הבזבוזי שלה, ענתה לה מיד "נו, נו, טרי האנדרד באטס". שילמנו 300. מדינת ישראל גרועה יותר מד"ר זמרי במשא ומתן.

אולי בעצם מיותר לשלוח את צוות המשא ומתן לדוחה, או לקהיר, אולי עדיף לשלוח אותם לראש־העין או למושב עמיקם. שינהלו דיונים מול רמטכ"ל לשעבר ושר ביטחון בהווה שהחליטו שהדבר שהכי יעזור להשיג עסקה כרגע זה להגיד לאויב "תקשיב, תתעקש כמה שיותר, אנחנו עוד שנייה שוברים אותו". פילדלפי־שמילדלפי, הם אומרים. יואב גלנט, האיש שהתחיל את המלחמה הזאת עם הסלוגן החזק "כניעה או מוות", מצייץ נגד דרישות המשא והמתן של ישראל בטוויטר. אולי פשוט לא הבנו, והוא התכוון לכניעה ולמוות שלנו.

אין במדינה הזאת אדם שיכול לומר שאחרי השבוע הזה חזרת החטופים קרובה יותר. אין אדם שבאמת יכול להגיד שאחרי שהאויב רואה בטלוויזיה הפגנות ענק, שביתה מופקרת של יו"ר מופקר, ומסיבת עיתונאים של שני רמטכ"לים לשעבר שדורשים מישראל להיכנע, סנוואר קרוב יותר להתגמש כדי להשיג עסקה. אין אדם שלא יודע שעסקת החטופים, שגם ככה ספק גדול אם אי פעם התקרבה, רק התרחקה השבוע.

עומד לבד

צפיתי בנתניהו השבוע מסביר על החשיבות של ציר פילדלפי. תאהבו אותו, לא תאהבו אותו, ההסבר היה ענייני. היו שאלות, הוא ענה, והאולפנים חגגו על זה שהוא טעה ואמר 9 באוקטובר במקום 7 באוקטובר. הם גם עסקו בשצף קצף בכך שבמפה שלו לא הופיע קיבוץ ניר־עוז. אני נוהג לצייץ לאחרונה בטוויטר על אירועים כאלה "זאת הרמה". רבאק, תתווכחו. תסבירו לי איך ציר פילדלפי לא קריטי בכלל ובכל זאת חמאס מתעקש עליו. תסבירו לי מה מבטיח שארה"ב תיתן לנו לחזור ולהתניע את המלחמה בעזה אחרי שנצא. אבל לא, הוא אמר 9 באוקטובר, גיחי גיחי צחוק של ברוכי.

צפיתי בגנץ ובאייזנקוט מסבירים השבוע כמה לא צריך להתעקש על פילדלפי. מה שהכי הפחיד אותי היה הציטוט הזה של גנץ: "נתניהו, כדאי להיות זהיר כשמפחידים ומנופפים במושג 'איום קיומי'. נכון, אויבינו רוצים להשמידנו, ובשנה האחרונה, תחת הממשלה שלך ובאחריותך, אויבינו גם הצליחו ליישם את רעיון הפלישה לשטח ישראל, לכבוש יישובים, ולהפעיל סביבנו טבעת אש מכמה זירות. מול אלה צה״ל יכול וצריך להתמודד".

פתאום עלו לי לראש נאומים ישנים של אריק שרון, מאיר שטרית, דובי ויסגלס ויצחק רבין, שזלזלו בכל ניסיון של ימני אויב השלום ללכלך על אוסלו או על ההתנתקות ולהזהיר. אין דבר מפחיד בפוליטיקה הישראלית יותר מפוליטיקאי ממחנה השמאל שמסביר לך שאין מה לפחד מהפחדות.

יש הרבה ביקורת שצריך להפנות לנתניהו – מעסקת שליט, דרך חלקים מההתנתקות, ועד לכך שבמשך שנים האמין יותר מדי ביכולתה של מערכת הביטחון. שהוא סמך יותר מדי על הערכותיה, על אנשיה, ועל מפקדיה. נראה שזה נגמר, וכרגע עצוב לומר שהוא עומד כמעט לבדו מול לחצים מכל כיוון, כולל מבפנים, של אנשים הקוראים להיכנע. בואו נאמר את זה פשוט: להיכנע. כולם רוצים את החטופים חיים, אבל כששואלים אותי מה היית מחליט אם אחד מבני המשפחה שלך היה שם, התשובה שלי ברורה: הייתי מחליט להתפטר, ואז עושה כל מה שצריך כדי להחזיר אותם.

אבל כניעה בפילדלפי לא תחזיר את החטופים. סנוואר לא טיפש. הוא ישחרר טיפין־טיפין אם בכלל, ובכל פעם יעלה את רף הדרישות כך שאנחנו עוד נמצא את עצמנו פוחדים להיכנס לעצור מבוקש בג'נין, כי סנוואר עוד מחזיק חטופים.

זה היה שבוע קשה, והולכים להיות עוד רבים כאלה, אבל בבחירה בין עוד שבועות קשים שניצחון בסופם ובין כניעה עכשיו שתוביל בוודאות לכניעות נוספות אחר כך, צריך להיות חזקים ונחושים. היה עוזר אם לצד נתניהו הייתה עומדת גם מערכת הביטחון הישראלית, אבל אולי ניצחון זה משהו גדול מדי לבקש ממנה.