אחרי כ-180 ימי מילואים ושנה מטורפת של ג'אגלינג בין המשפחה, העבודה והצבא, הצלחתי להגיע סוף סוף לעצרת האחדות השבועית של משפחות החטופים "שרים יחד לשובם". הרצון העז שלי להגיע לעצרת, היה בלי קשר לדעתי בעד או נגד עסקה, ומה אני חושב על הקמפיינים בתקשורת. הרגשתי חובה אישית לתמוך בכאב של משפחות החטופים, לתת להם כוח ותקווה ואולי יותר מזה גם להקשיב לדעות שונות מהדעות שלי.
אני מניח שקשה מאוד לארגן את העצרת הזאת כי היא צריכה להכיל מסר מורכב. היא צריכה לייצר הבנה לכאב של שני הצדדים במחלוקת, ובנוסף גם לתת מרחב לחוסר הסכמה. זו אחת הסיבות שיש לי הערכה עצומה למארגני העצרת גניה ושי צהר – הדודים של החייל הבודד החטוף עומר נאוטרה, שבכל שבוע מצליחים מחדש להרים ארוע מאחד ומיוחד.
המראה של אלפי אנשים שבאו לכיכר החטופים להפגין אחדות ולא פילוג היה מעורר תקווה. אבל בעודי עומד שם ב-9 בערב בין כל האלפים, הטלפון לא הפסיק מלקבל פושים מאתרי החדשות על עוד חסימות ועוד מאבק בין מפגינים לשוטרים. אני יודע ש "good news is no news", אבל הפער בין החדשות למציאות מול העיניים שלי היה בלתי נתפס ומכאיב.
כשסיפרנו לחברים שאנחנו הולכים לעצרת הזאת, רבים שאלו – זה לא פוליטי? אז כן, חלק מנאומים אכן גלשו לאיזור הפוליטי, אבל יחד עם זאת, כולם התרכזו סביב העיקרון שחייבים לעבור את התקופה הזאת יחד.
ומכל מה שנאמר ישנו מסר אחד שאותי מטלטל מאז העצרת – הם דבריו של צבי זוסמן, אבא של בן זוסמן שנפל בעזה : ״אם מיטוט החמאס יביא איתו גם את מיטוט החברה אז מה הועיל לנו מיטוט החמאס?"
"נכון," אמר זוסמן בעצרת, "כולנו רוצים במיטוט החמאס, נכון, כולנו רוצים בשחרור החטופים ונניח לרגע ואומר בזהירות כי אחרי הנאום של ראש הממשלה השבוע רבים מבינים את החשיבות בנוכחות צה"ל בציר פלדלפי, אבל אני מסתכל ימינה ושמאלה, מקשיב לאחר, קורא את המפה החברתית ואומר בקול מאד ברור, כי קיים סיכוי סביר, כי בגישה הזו אמנם נמוטט את החמאס ונחזיק בציר פלדלפי אבל נאבד לא רק את החטופים שלנו אלא חלקים רבים בחברה שלנו. עשרות אלפי אזרחים ילכו בינינו כרוח רפאים ובתחושת כאב וכעס על כך שיחד עם החטופים המתים קברנו גם את הערכים, ערכים עליהם לא רק קמה מדינת ישראל, אלא קם לו העם היהודי".
שישה אנשים אמיצים ששרדו 11 חודשים בתנאי שבי לא אנושיים, נרצחו בידי חיות אדם. החובה שלנו כלפיהם וכלפי החטופים האחרים שבשבי, היא להישאר אגרוף חזק יחד, ולפעול למען שחרורם יחד.
אז גם אם אתם נגד העסקה או בעד העסקה או כמו רבים לא יודעים מה נכון לעשות בשעת משבר כזאת, כל אחד צריך למצוא בתוכו כוחות לעצור את רוחות הפילוג ולפעול על מנת לבנות גשר או לפחות לנהל ויכוח ושיח באופן מכובד.
כוחותינו בחזית הצפון, מאוחדים וחזקים – ממשיכים כל הזמן להתכונן, להתאמן ללמוד ולהשתנות איפה שצריך. לא הכל מושלם, אבל הרוח איתנה, ויותר חשוב מאוחדת כאגרוף. מה שאותי כמילומאניק מדאיג, זה לא המצב בחזית אלא המצב בעורף. רבים וטובים מזכירים שוב ושוב שרוח הלחימה היא אמצעי הלחימה החשוב ביותר שלנו – הרוח הזאת מורכבת מרוח הניצחון אבל באותה מידה גם מרוח האיתנות והאחדות של העם שלנו. כי רק ביחד ננצח.
