השבעה של הירש גולדברג פולין חריגה בנוף. היא מתקיימת בלב אזור התעשייה של תלפיות. מאחורי אוהל האבלים יש באגט. לצידו יש תחנת דלק. עיריית ירושלים פרשה אוהלים על מגרש ריק, חצי מהאוהל כסאות כתר לבנים, חצי ממנו תור ארוך, מתפתל. אנשים שבאו לנחם.
כשהיינו שם היו שם אנשים מכל הארץ. דתיים כחילונים, תור ארוך ומסודר של אנשים שמחכים לתורם עם ג'ון ורייצ'ל. סדרנים מקהילת בית־הכנסת מחלקים כוסות מים ומסבירים לאט, בעברית ובאנגלית: זהו תור של שעה וחצי, אולי שעתיים. אפשר גם רק לשבת על הכיסאות ולהקשיב, אם רוצים. כשהיינו שם ישבו על זוג כיסאות אמא ובת, אמריקניות, וזמזמו ניגון חסידי שרק הן שמעו. הנשיא הרצוג בדיוק יצא.
כמה חריגה: שבעה של נופלים, בעיקר עם פרופיל תקשורתי גבוה, היא לרוב קצת כאוטית. כשעם ישראל מגיע לנחם הוא מגיע כמו עם ישראל. בשבעות שהגעתי אליהן במהלך השנה האחרונה תמיד הייתה איזו המולה. תמיד היה מישהו עם דעה פוליטית מוצקה שהוא ראה לנכון להגיד לכולם. מי שרצה דיבר, עם או בלי קשר לנופל או לבני משפחתו. מישהו ניסה להגיד דבר תורה. היו שניים ושלושה מוקדים. אנשים נכנסו ויצאו, דיברו בטלפון בצד, הכול קרה בבת אחת כל הזמן. כאן זה היה הפוך.
אני לא כותב את זה כביקורת לכאן או לכאן. שבעה היא אירוע אישי, שכל אחד חווה אחרת ורוצה שיקרה בו משהו אחר. לדודים שלי היה חשוב לשמוע סיפורים על הלל ויגל, ולכן הוצב מיקרופון וכל מי שיכול היה התבקש לבוא לספר על הילדים שלהם במיקרופון. מה שמתאים לאבלים, מבורך. אני כותב את זה כהפתעה, לא ציפיתי שזה מה שיקרה. אנשים עומדים שעה, שעה וחצי, מחכים לשבת לדקה על הכיסאות ולדבר עם האבלים.
מה קורה בשעה הזו? אני יודע מה קרה לי. התכווננתי; לא יכולתי לסמן וי ולהמשיך. הבנתי שאני עומד לשבת ולדבר אל ההורים והמשפחה האבלה, והוצרכתי לחשוב מה אני אומר ואיך אני אומר. חשבתי על אבל ועל נחמה. על השנה הארוכה הזו שהייתה לנו, עם הבשורה הזו בסופה. חשבתי על הירש, על הפועל ירושלים, על תיכון הימלפרב, על השלט 'ירושלים של כולם' שהוצב על שולחנו בעברית, אנגלית וערבית. חשבתי על דתיות, איך ג'ון כתב כאן רק לפני כמה שבועות על הירש שבא איתו לבית הכנסת כדי שלא ישב לבד. זו הייתה כמעט חוויית זן בהתכווננות שלה ובמיקוד שלה. באתי לנחם ונמצאתי נזכר, מתאבל, מעלה את הירש לנגד עיני, את הציפיה לשובו ואת השבר.
מרב, אשתי, התחילה לדבר עם מי שעמדה לצידה בתור. שכנים של בני משפחה, נפגשים עם משפחת גולדברג־פולין באירועים. אה, היא אמרה, אנחנו מבית הכנסת, והשיחה קלחה. לא יכולתי שלא להיזכר באירועים מהשנה האחרונה; בנאום בוועידה הדמוקרטית, בנאום באו"ם, בהספדים שבלוויה. בקול האנושי, המוסרי, הצלול, בבהירות הדרך של אם שנלחמת על חיי בנה, ובבהירות אותה הדרך של אם שמתאבלת על בנה. בלי עטיפות, בלי צלצולים; קול מפוכח, אנושי וצלול.
כשהתקרב תורנו ראיתי: כל אחד מהתור מתיישב מול ג'ון ורייצ'ל לדקה אינטימית, כמעט, של החזקת יד, מילים אישיות או מבט בעיניים. כל אחד ואחת. מאות רבות של אנשים, וכל אחד מקבל תשומת לב וכמה מילים. כשהגיע תורנו התיישבתי, קצת מהוסס. הרבה דברים הכנתי להגיד אבל המילים התגמגמו לי. דיברנו קצת על בית הכנסת והקהילה, סליחה, אמרתי, והאנגלית התגמגמה לי מהשילוב של ההתרגשות והצביטה בלב, סליחה שלא הצלחנו, וגם תודה; תודה שהראיתם ולימדתם אותנו מה זה להיות אנושיים.
