מדינת ישראל כולה הזדעזעה עם הידיעה על הירצחם בשבי של ששת החטופים הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלמוג סרוסי, כרמל גת, ואלכס לובנוב. קוראים יקרים, אנחנו בעצמנו הרגנו את השישה. צעקנו בקול גדול, וכשלא שמעו אותנו הגברנו את הקול עוד יותר בארץ ובעולם. צעקנו: "הנה הבטן הרכה שלנו. זה המקום שבו אתם יכולים לפגוע בנו, זו נקודת התורפה שתכאיב לנו".
במשך 11 חודשים נושא החטופים מציף אותנו. אי אפשר לזוז מטר בלי החטופים, סיפורי חייהם האישיים ותמונותיהם – בכל חנות, פינת רחוב, בכנסת, בתחנות הרכבת, בשדה התעופה, באוניברסיטאות, במקומות העבודה, במחנות הצבא, בבתי הספר. זה היה יפה וראוי מאוד לו זה היה מופנה רק אל עצמנו, אך לא כן הדבר. גם האויב שומע. הוא מפנים שנושא החטופים חשוב לנו מאוד־מאוד. הוא שומע את הקריאות ל"עסקה עכשיו", שפירושן כניעה. משמעותן היא שנעניק לאויב את הניצחון במלחמה, שהוא ימשיך לשלוט בעזה, שנצא מהמקומות שכבשנו – כולל מקומות אסטרטגיים שצה"ל ניהל עליהם קרבות עזים וטובי בנינו נפלו בהם. את זה לא יכולנו לעשות. עודדנו את האויב לדרוש יותר ממה שאנחנו מוכנים ומסוגלים לתת, וכך הרגנו את השישה.
העסק הזה לא התחיל ב־7 באוקטובר. אדריכל המלחמה הזאת – ההוגה, המתכנן והמוציא לפועל ולהורג של טבח 7 באוקטובר – הוא יחיא סנוואר, משוחרר עסקת שליט. הוא ישב בכלא הישראלי במשך שנים ארוכות, יצא לחופשי בזכות הקמפיין למען גלעד שליט וטיפס להנהגת ארגון הטרור הרצחני. קמפיין שליט יצר לחץ ציבורי אדיר על בנימין נתניהו לאשר עסקה של שחרור יותר מאלף מרצחים תמורת חייל אחד. אכן, שחררנו 1,027 מחבלים ובהם את סנוואר, ואחרי עשור קיבלנו 1,200 נרצחים ומאות חטופים מאותו סנוואר. הוא ועמיתיו המרצחים הבינו כבר אז שזו הדרך אלינו. לכן הם חטפו עכשיו ישראלים רבים. הם ידעו שזו החולשה שלנו. מי שלא הבין זאת לפני עשור בעסקת שליט חייב להבין זאת עכשיו.
ראש הממשלה העומד כעת בפני דילמת עסקת החטופים הוא זה שהחליט על עסקת שליט האומללה, והוא הנושא באחריות עליה. אז הוא לא עמד בלחץ. יש לקוות שעכשיו הוא מבין שזאת הייתה טעות קטלנית, ושלא יחזור עליה.
אם אנחנו רוצים שיהיה לנו עתיד במדינה הזאת, וגם לדורות הבאים, עלינו לחדול מלעודד ומלתגמל חטיפות – ומייד. אם אנחנו רוצים שילדינו, נכדינו והנינים ובני הנינים שלנו לא יעמדו חלילה בפני גורל דומה, בפני מציאות אכזרית של פעולות טבח חוזרות ונשנות וחטיפת ישראלים, עלינו לשנות את המשוואה. אסור לנו לחזק את תודעת האויב שכך הוא יוכל לנצח אותנו, שהוא לא צריך להילחם בנו, שהוא לא צריך להכריע אותנו בקרב; אל לו לחשוב שמספיק לחטוף כמה ישראלים, להציב דרישות, והוא כבר יקבל אותן.
אנחנו מתמודדים עם אויב רע, מר ואכזר. הוא מעמיד אותנו כחברה בדילמה קשה מנשוא, קורעת לב, אכזרית וכואבת. יש כמאה חטופים בידי חמאס, לפחות שליש מהם כבר אינם בין החיים. חמאס משחק ומתעתע בנו במשא ומתן כי הוא יודע שכל שביב של תקווה ולאחר מכן אכזבה מטלטלים את החברה הישראלית.
חמאס חטף ב־7 באוקטובר את הישראלים הללו, ואנשיו הם אלה שהוציאו אותם להורג בדם קר בסוף השבוע שעבר. לא ייתכן שלא נגבה ממנו מחיר על כך. לא ייתכן שהתוצאה של רצח החטופים תהיה התקדמות בעסקה או פשרות ישראליות. כל מי שקוראים לעשות זאת מסכנים קודם כול את החטופים האחרים שנותרו חיים בשבי.
מי שקוראים להסכם כניעה עם חמאס בכל מחיר, במטרה להציל חלק מהחטופים, צריכים לקחת בחשבון שזה עלול להיות על חשבון המוות של הילדים שלנו, הנכדים והנינים שלנו. זה ייתן לאויבינו תמריץ עצום לחטוף בעתיד ישראלים נוספים. גם לדורות הבאים של המחבלים והטרוריסטים -–בחמאס ובקרב אויבינו מסביב – ננחיל את הידיעה שזאת הדרך להכריע אותנו. אסור לנו לעשות זאת.
