הרחובות געשו השבוע עד שהיה אפשר לחוש את הכעס העצום והמוצדק על רצח ששת החטופים הישראלים עדן ירושלמי, כרמל גת, הרש גולדברג־פולין, אלכס לובנוב, אורי דנינו ואלמוג סרוסי. פחות משבוע לפני כן היה אפשר לחוש את ההקלה עם חילוצו של פרחאן אל־קאדי מאותו אזור, כמו חודשים אחדים לפני כן כשחולצו מהשבי במבצע ארנון החטופים אנדריי קוזלוב, נועה ארגמני, שלומי זיו ואלמוג מאיר ג׳אן.
זה חודשים שאנו נעים בין שמחה כשצה"ל מצליח לחלץ חטופים חיים לעצב עמוק כשמוחזרות גופותיהם. אלא שמדינה ריבונית ואחראית לא יכולה להסתמך על אופוריות ודיכאונות כתוכנית עבודה. היא מחויבת להציע לאזרחיה משנה סדורה ורצינית. התוכנית יכולה להיות חתירה לסיום המלחמה בהסכם, והיא יכולה להיות לחץ צבאי שיגרום לשחרור חטופים. כרגע ממשלת ישראל לא מציעה לנו אף אחת מהאפשרויות.
עוד לפני הכניסה הקרקעית, הלחץ שהפעילה ישראל על עזה מהאוויר, בסיוע לחץ מצד מדינות שהזדעזעו מטבח 7 באוקטובר, גרם לחמאס לשחרר את יהודית ונטלי רענן, אזרחיות ארה"ב שביקרו את משפחותיהן בנחל־עוז, ואת יוכבד ליפשיץ ונורית קופר שנחטפו מניר־עוז. יומיים אחרי הכניסה הקרקעית חילץ צה״ל את החיילת אורי מגידיש.
לאחר שחרורם לא התרחשו שחרורים נוספים עד לעסקת החטופים שיישומה התחיל ב־24 בנובמבר – שמונה ימים לאחר פעילות נחושה של צה״ל בבית החולים שיפא, מטה מרכזי של חמאס. אוגדות עם אלפי חיילים תמרנו ברצועת עזה בתקופה הזאת. צה״ל השתלט על מפקדות טרור, השמיד אמצעי לחימה וחיסל המוני מחבלים. כפועל יוצא, חמאס נחלש עד כדי כך שהעדיף לנצור אש זמנית ולשחרר שמונים ישראלים וישראליות.
מתחילת דצמבר ועד למבצע חילוצם של פרננדו מרמן ולואיס הר באמצע פברואר במבצע ידי זהב לא שוחררו חטופים חיים מהרצועה. הטרור הפסיכולוגי של חמאס גבר, וככלל לא נראה שארגון הטרור מתקרב לעמוד בדרישות המינימום הישראליות לעסקת חטופים. במקרה או שלא במקרה, מאמצע ינואר החל צה"ל בפשיטות נקודתיות כחלופה ללחימה עצימה בצפון הרצועה. ממבצע ידי זהב ועד מבצע ארנון בתחילת יוני לא שוחררו חטופים חיים מהרצועה, במקביל לנסיגת צה״ל מחאן־יונס וחזרתו למבצעים באזורים ברצועה שצה״ל תמרן בהם בעבר. בשלב הזה ירד משמעותית סדר הכוחות של צה״ל ברצועה, מה שבהכרח הוריד את הלחץ הצבאי על חמאס.
לחץ ניכר הופעל, לעומת זאת, בחיסוליהם של מוחמד דף ואסמאעיל הנייה, אך הוא לא תורגם ללחץ מבצעי על קיני הטרור ברצועת עזה. והנה, כשם שהתחדש המשא ומתן לטובת עסקה, כך הוא גם דעך. אנחנו נמצאים כעת במצב ביניים: ממשלתנו לא מסכימה לחלק מהסעיפים המדוברים כעת, אך גם לא מקדישה את מלוא הקשב לרצועת עזה.
אי אפשר להתעלם מהנסיבות המבצעיות בצפון, ביהודה ובשומרון, אך המצב הנוכחי פשוט לא מקובל: מעט כוחות בצפון לא מסוגלים להרתיע את חיזבאללה, מעט כוחות ביהודה ושומרון שרצים מזירת פיגוע אחת לאחרת, ומעט כוחות בעזה לא מצליחים להפעיל מספיק לחץ על חמאס. תפקידו של צה״ל הוא להילחם, לא לגזור שיקולים מדיניים ואסטרטגיי.; את זה תשאירו להנהגה, שמחובתה לשקול את כלל השיקולים ולהחליט. וחוסר החלטה אינו החלטה.
חתירה לעסקה היא מטרה לגיטימית, אולם קריאות ״בכל מחיר״ אינן אחראיות ומתעלמות מהסכנה הנשקפת לישראלים רבים כתוצאה משחרור המחבלים והתעצמות חמאס. אך גם זעקות ״בשום מחיר״ אינן מציאותיות. לחץ על חמאס ראוי הרבה יותר משחרור מחבלים עם דם על הידיים והפקרת שטחים חיוניים למניעת התעצמות הטרור, אך המצב כרגע גרוע מכך. הסירוב להחליט מוביל לכך שאנחנו לא משחררים חטופים בעסקה ולא הולכים עד הסוף בדרך להבסת חמאס בשטח.
מגיעה לחיילים, לחטופים, למשפחות השכולות ולכל אזרחי ישראל החלטה ברורה על הכיוון. שיטת ״יהיה בסדר״ לא יכולה להמשיך ולנהל אותנו, כי ב־11 החודשים האחרונים המצב פשוט לא בסדר.
אופיר דיין היא חוקרת במרכז למדיניות ישראל־סין במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
