בסוג של פיתול אירוני של ההיסטוריה פורסמו הקלטות השיחות בין אביחי מנדלבליט לאפי נווה, בדיוק ערב קריאת פרשת "שופטים" המזהירה מפני הסכנה שבעיוות הדין. השיח בין מי שכיהנו כיועץ המשפטי לממשלה ויו"ר לשכת עורכי הדין, שניים מראשי מערכת המשפט במדינת ישראל, חשף בפעם המי יודע כמה את השחיתות המוסדית העמוקה שבבסיס מערכת המשפט הישראלית.
אלא שבניגוד לרוב המזדעזעים מהדברים שנחשפו, את תשומת הלב שלי, ולדעתי את תשומת הלב הציבורית, צריכה הייתה לתפוס לאו דווקא שחיתותם של מנדלבליט ונווה, אלא מה שנחשף ביחס לפרקליטות ולבתי המשפט מתוך השיחות שביניהם.
"לא תטה משפט"
מהקלטות השיחות שפורסמה עולה תמונה שצריכה להדיר שינה מעיני כל אזרח ישראלי, לפיה נווה ומנדלבליט פעלו להבהיר לפרקליטות המבינים מי המינוי העדיף להם, הם ידאגו "לסדר" את בחירתו, כולל הכשרת חשדות פליליים כנגדו. למעלה מכך, מתברר שכאשר הפרקליטות רוצה לזכות את מי שהיא רוצה ביקרו, היא מסוגלת להשפיע גם על השופטים שיפסקו בהתאם לתוצאה הרצויה.
שחיתות של פקיד ציבור בכיר, חמורה ככל שתהיה, מוגבלת בד"כ לסביבתו ולטובתו של אותו פקיד. אולם, כאשר השחיתות הופכת למוסדית, כלומר מוסד או רשות שלמים של המדינה שפועלים באופן מושחת לפי האינטרסים שלהם, הדבר כבר עלול להוביל לפגיעה במדינה כולה, כפי שניתן כבר לראות במקרה של מערכת המשפט הישראלית.
הסיבה היסודית בגללה מכבד אזרח מדינה דמוקרטית את החוק הינה המחשבה שהחוק הוגן. כל אזרח יודע שאותו החוק החל עליו חל על כל שאר האזרחים, ומתוך כך הוא מוכן לשאת בנטל המוטל עליו, כל עוד אותו הנטל מוטל על כולם בשווה. האזרח בדמוקרטיה יודע כי לא ניתן לטפול עליו האשמות שוא, וגם אם יתבטא באופן שמנוגד לאינטרסים של השלטון או המערכת, הרי שהוא יזכה להציג את עמדתו בפני בית משפט הוגן הפוסק לפי החוק.
החשיפה הגדולה שהביא עמית סגל בשבוע שעבר, ממוטטת את שאריות התמימות שהיו אולי לאזרחי ישראל ביחס לאופן פעולת מערכת המשפט במדינה. אחרי שראינו איפה ואיפה באכיפת החוק כנגד מפגינים – כאשר מפגיני ימין נעצרים ומוכים לעומת מפגיני שמאל אשר כנגד לא מוגשים כתבי אישום אפילו אחרי הבערת מדורות על נתיבי איילון, ואחרי שראינו פעם אחר פעם כיצד מינויים של אנשי ימין נפסלים, לעומת מינוי מקורבים שיטתי ע"י יאיר לפיד ואנשי שמאל, כעת מתברר כי גם כאשר מגיעים לבית המשפט עצמו, אנשי "המערכת" יודעים לנווט את התוצאה לכיוון הרצוי להם, ללא קשר לאמת או לחוק.
ולאחר החשיפה הזו, שלמען האמת לא הפתיעה אף אזרח שעיניו בראשו, מתבררת גם אמת גדולה בכל הנוגע להפגנות קפלן ולתומכים בהן. אותן הפגנות שהחלו כנגד ה"רפורמה במערכת המשפט", המשיכו כנגד הממשלה והפכו לאחרונה להפגנות הקוראות לכניעה לחמאס. מנהיגי המחאות הללו נהגו להציג אותן כהפגנות למען הדמוקרטיה, למען שלטון החוק ולמען טוהר המידות, תוך הצגת כל ניסיון לתקן את מערכת המשפט, תפקיד היועמ"ש או יצירת מערך ביקורת על הפרקליטות כניסיון לפגוע ב"שומרי הסף" הצדיקים, ולאפשר שחיתות של פוליטיקאים רקובים.
אלא שכפי שמתברר, השחיתות המוסדית והקשה ביותר אינה נמצאת במערכת הפוליטית, אלא דווקא באותה מערכת עצמה עליה מגינים המפגינים. מדוע כל אותם הפרופסורים ואנשי התנועה לאיכות השלטון, שטענו תמיד כי הם עומדים לצידו של הצדק ושלטון החוק, ממשיכים לתמוך באנשים וגופים שהם יודעים היטב שהם מושחתים עד יסוד?
התשובה הינה, והייתה תמיד, שדמוקרטיה, שלטון החוק וטוהר המידות מעולם לא עניינו את אנשי המחאה. המחאה הינה מחאה סוציולוגית, של חברי אליטה שהתרגלה לשלוט במדינה, וכעת צופה בעיניים כלות בדמוגרפיה המעבירה את השלטון לידיהן של קבוצות סוציולוגיות שונות.
מי ישמור על הסף?
המחשבה על אנשי ימין, דתיים, חרדים ומזרחים השולטים במדינה כתוצאה של בחירות דמוקרטיות היא זו המעבירה את אנשי "שלטון החוק" על דעתם, ומוציאה אותם לרחובות. החרדה מפני אבדן השליטה במדינה היא זו שגרמה להם לעודד סרבנות נרחבת, ולפרק את הצבא. החשש מפני החלפת האליטות היא זו שגורמת להם לתמוך בשיטת משטר יוריסטוקרטית – שלטון פקידים – ולתמוך דווקא במינויים של פקידים מושחתים.
"אם תחת השיטה הדמוקרטית הערכים שלי במיעוט", אומר לעצמו הפרקליט הבכיר, הקצין ב-8200 או הפרופסור מרייכמן, אולי הגיע הזמן להחליף לשיטת משטר אחרת. ולצורך החלפת שיטת המשטר נדרשים מושחתים שיהיו מוכנים לבגוד במי שמינה אותם ובציבור לו הם חייבים אמונים. זו האמת היסודית ביחס להתנגדות לרפורמה המשפטית, אשר נחשפה במערומיה בהקלטות שפרסם עמית סגל.
המסקנה שלנו, הציבור הרוצה באמת לחיות במדינה דמוקרטית, שנלחמת בשחיתות וממגרת אותה, חייבת להיות קריאה לשינוי יסודי בשיטה שהובילה לבארות השחיתות שנחשפו. לא עוד מינויים בוועדות "מומחים" שאינם נותנים דין וחשבון לציבור. לא עוד פרקליטות שאינה כפופה לכל גוף ביקורת חיצוני. לא עוד יועץ משפטי לממשלה שהוא למעשה השליט העליון, מעל נבחרי הציבור.
נכון, פוליטיקאים אינם חבורה של מלאכי עליון, אבל הם נתונים לפחות לביקורת ציבורית. אסור לנו לאפשר יותר לשום גוף או גורם לגרום לנו להעביר אליו כוח בלתי מוגבל, רק בשם ההגנה על תואר המידות או הסיסמא "שומר הסף". שהפרקליטות תתעסק בשמירה על החוק, על הסף נשמור כבר אנחנו.
