לפני כמה שבועות שירה הציעה שנצא בסוכות לטיול קצר בטבע. תמצא איזה מסלול קצר ונחמד, היא אמרה, בא לי לטייל. וואלה, אמרתי לה. זה רעיון טוב. ומיד שלפתי את הסלולר וחיפשתי בגוגל את המילים, מסלול טיול קצר, כמו איזה טמבל עירוני. הגוגל שלח אותי לכל מיני כתבות דביקות וצפויות באתרי אינטרנט בצבע כתום. הטיולים של המדינה, עשרת מסלולי המים האהובים ביותר. טיול לשבת, לאן כדאי ללכת בשבת עם כל המשפחה. טיול מעגלי, מסלולי טיול קצרים ושווים.
נכנסתי לכתבות כדי לבחור לנו את המסלול המושלם. ראיתי תמונות מגזיניות יפות, קראתי על פרטי המסלולים השונים. אבל מאייטם לאייטם, מכתבה לכתבה, ממסלול למסלול, הצטברה לי בגרון מין מועקה סמיכה ומשונה. כי איך יכול להיות שגם הטבע הפך למוצר מוקפד ומנוהל, עם ביקורות והסברים. איך יכול להיות שאני מחפש עכשיו טיולים באינטרנט, כמו שבודקים שעות פתיחה של קפה גרג. ואיך, לכל הרוחות, איך ייתכן שדווקא אני, המוצ'ילר הציוני, שגמא לפני שנים ספורות את שביל ישראל, יושב עכשיו מול מסך הטאץ' שלי, ומחפש מסלול משפחתי באתרי טיולים בורגניים.
הייתי פעם ילד השדה. כל הזמן טיילתי. בתיכון היינו מבריזים משיעורי אנגלית, רוכבים עם האופניים לשמורת הסטף ומכינים שם קפה על גזייה מלוכלכת ורועשת. את החופשות מבית הספר היינו מעבירים בחיק הטבע, בטיולים ממושכים. חרשנו את הצפון. את הנגב. את מדבר יהודה. ואת הגולן. בלילות הצטנפנו בשקי שינה זולים על האדמה הרכה, והסתכלנו על הכוכבים. כשקיבלתי רישיון, ונגמר לי המלווה, נסעתי עם האוטו של אמא שלי בשבילי ג'יפים נידחים. דפקתי לו את הגחון באבני בזלת שחורות, כדי לקפוץ לעוד מעיין שוקק. כדי לטפס על עוד תצפית נהדרת. הייתי ילד השדה.
גם בצבא הייתי איש טבע. הניווטים הארוכים בקורס קצינים הרחיבו לי את הלב. המארבים שעשיתי מעל נחל לבן מילאו אותי באהבה לחולות ניצנה. אפילו הפטרולים המיוזעים שעשינו מעל המבתרים של הרי השומרון שימחו את ליבי. פעם, באמצע פטרול שכזה, למרגלות מעלה־ לבונה, ראיתי במבי קטן ויפה. הוא הביט בי בעיניים עגולות במשך כמה שניות, ומיד נמלט מהמקום בבהלה.
כששירה ואני התחלנו לצאת, גררתי אותה שוב ושוב למעיינות ולטיולים. היינו בנחל כפירה, ובנחל איילון, ובנחל צאלים, ובנחל צלמון. טבלנו בזוויתן, בעין הנצי"ב, בעין עקב, ובעין פוואר, הפלא המוזר והפועם הזה, שמתחת לכפר־אדומים. קראתי איפשהו, ממש לא מזמן, שאטמו אותו עם רשת ברזל מכוערת. קראתי ולא היה לי אכפת בכלל. אני כבר לא ילד טבע. השתניתי. חלפו השנים.
בסוף מצאתי מסלול חמוד, מעגלי וקליל, עם בריכה קטנה שחיה יכולה לטבול בה ולצווח באושר. אין לי בבית תרמיל טיולים נורמלי. תוקפן של כל מפות הטיולים שלי פג מזמן. ערכת הקפה המושקעת שלי התמלאה באבק מחסנים אפור. מְכל הגז שבה התרוקן כבר לפני שנים. אבל יהיה בסדר. אנחנו לא הולכים לכבוש את החרמון. רוב המסלול הוא על שביל ג'יפים בכלל. נתקתק אותו צ'יק צ'ק. שעה וחצי שעתיים, ואנחנו שוב במזגן של המאזדה.
בחג סוכות יוצאים החוצה. קירות הבית היציבים מתחלפים בבדים רעועים ורפויים. תקרות הבטון המגוננות מתחלפות בענפי דקלים ירוקים. הגשם מטפטף על הפדחות, הרוח נכנסת מהחרכים, החום מעיק, היתושים עטים על העור החשוף. הרעש של טרטור המזגנים, ושל השכנה הצעקנית בבניין ממול, מבאס. באופן כללי די מבאס. אבל ככה זה כשיוצאים החוצה.
בשנה שעברה פרסמתי במוסף 'מוצש' טור נרגש בשבחה של הסוכה, ושל ההזדמנות שהיא מאפשרת ליושביה, לשנות תפאורה. להחליף את הבמה שעליה הם משחקים את החיים האלה. להתרענן, להסתנכרן ולהתחדש. אבל האמת היא שהסוכה היא גם הזדמנות נהדרת להתבאס על היציאה החוצה, ולשמוח בחיים שישנם. לסבול קצת מתחת לסכך. להתגעגע לקירות ולתקרות ולשקט המופתי. ואז לשוב לחיי היומיום עם חיוך נינוח. בלי להתבייש.
תראו אותי למשל. פעם טיילתי בלי סוף. חרשתי את הארץ הטובה במסלולי שבילים מסומנים. טיפסתי על הרים. חציתי נחלים. צללתי במעיינות עכורים. פעם הייתי כזה. אבל היום אני כבר לא שם. החיים שלי נראים אחרת. אני יושב בחדרי עריכה. שותה קפה קר בבתי קפה פלצניים. אוסף את חיה מהגן שלה שברחוב ריינס. או סתם נמרח על הספה מול האינסטגרם בשעת לילה עמומה.
החיים דוהרים. אני אחר עכשיו. הזדקנתי. התברגנתי. התעייפתי. השתניתי. אבל אני לא מתגעגע לכלום. מה שהיה היה. וטוב לי ככה, כמו שאני. החיים שלי מתאימים לי בול. והיציאה החוצה, מן הפנים אל החוץ, מן הסלון אל הסוכה המצ'וקמקת, היא לא רק הצצה נוסטלגית לאיש הטבע שהייתי פעם. אלא גם תזכורת מתוקה לעצמי, שהחיים שלי סבבה, כמו שהם. ושאני לא מתגעגע לכלום.
קחו גם אתם לכם את ימי הסוכות הללו, כדי לחזור אל עצמכם עם חיוך. מגיע לכם. תכלס הסוכה מעפנה. ואתם אחלה. אתם אחלה כמו שאתם בדיוק.
