יו"ר ארגון המורים רן ארז הוא ללא ספק תופעה, גם בתוך העולם המעט ביזארי של ארגוני עובדים במדינת ישראל. על מנת להבין כמה חזק היה לאורך השנים שלטונו הבלתי מעורער בארגון שבראשו הוא עומד, די לשים לב לכמה נתונים: מאז הוקם ארגון המורים בשנת 1958 עמדו בראשו שמונה יושבי ראש. תקופות הכהונה של כל שבעת יושבי הראש הראשונים נעו בין שנתיים לעשר שנים. תקופת הכהונה הממוצעת עמדה על חמש שנים וחצי. היו"ר השמיני לעומתם, רן ארז, מכהן ברצף כבר 27 שנה, מאז שנת 1997, וככל שהדברים תלויים בו, הכהונה הייתה יכולה להימשך גם עד אין קץ. סקירה קצרה של ארגוני העובדים והמעסיקים בישראל כיום מגלה שארז הוא היו"ר הוותיק מבין כולם. גם היסטורית כהונה באורך כזה היא חריגה, על אף שיש לה תקדימים, אך מאז ראשית שנות ה-80 ארז הוא ראש הארגון היחיד ששולט בארגונו שלטון יחיד מוחלט שכזה.
לאורך השנים ביצר ארז את שלטון היחיד שלו בארגון בשלל דרכים, וחיסל כל התארגנות נגדית להחלפתו. בשילוב של ערמומיות, תחכום, ושליטה טובה ברזי אמנות ניהול המשא ומתן, יצר לעצמו ארז שם של יו"ר ארגון עובדים שלא מתעסקים אתו. שורה של שרי חינוך ואוצר ויתרו על הניסיון להכניע את ארז, וקנו שקט תעשייתי מולו באמצעות כניעה לכל הקווים האדומים שאותם הציב. אך מתברר שלא לעולם חוסן. כשהוא כבר בשנתו ה-80 נחלש ארז, ומצא את עצמו לראשונה בעמדת נחיתות כאשר אפילו אנשיו, המורים חברי ארגונו, אינם נשמעים לו. דבר שאילץ אותו לסגת בבושת פנים מהשביתה עליה הכריז אך לפני מעט יותר משבוע.
מה שהפיל את השביתה הנוכחית של רן ארז לא היה שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לבדו, אף שהשר בהחלט יכול לזקוף לעצמו הישג נאה בעימות הנוכחי מול הארגון. מה שהכשיל את ארז היה חוסר ההבנה שיש פער עצום בין שליטה בארגון המורים, המנגנון הבירוקרטי עצמו, ובין שליטה במורים והנהגה אמתית שלהם. אם המורים לא מעוניינים בהנהגתו של ארז, שום הכרזה רשמית, וגם לא מכתבים נזעמים ואיומים חריפים, לא יביאו אותם לסור למשמעתו. והנתונים מלמדים שהם לא מספיק מעוניינים לכל הפחות. בניגוד לשביתות הגדולות בעבר – ובראשן השביתה הגדולה בשנת 2006 – רבים מהמורים פשוט לא שבתו בשביתה הנוכחית. הם הגיעו לכיתות ולימדו, פחות או יותר כרגיל, כי הם לא האמינו לרן ארז שסיפר להם שהשביתה הזו קריטית עבורם. האם הם קיבלו החלטה חכמה? האם שבירת השביתה הועילה להם או דווקא הזיקה? האמת היא שאלו שאלות לא פשוטות. אך השורה התחתונה ברורה: השביתה כשלה. הודעתו של רן ארז מאמש על השהיית השביתה היא ההודאה בכישלון, גם אם רן ארז יכחיש זאת נמרצות ויתלה את החלטתו בטעמים אחרים.
דומה שמה שהיה שנים סוד כוחו של ארז, המנגנון שאותו בנה והביא לכך שלא ניתן יהיה להדיח אותו, התברר גם כמקור החולשה. העובדה שאיש לא הצליח לקרוא תיגר על מנהיגותו של ארז, עד כדי כך שבבחירות האחרונות, לפני כשנתיים, כבר היה ברור שאין טעם אפילו לנסות להדיח אותו, גרמה למורים לחוש שהוא כבר לא מייצג אותם. ואם הוא לא מייצג אותם, ולא באמת מקבל את כוחו מהם, אז אין שום סיבה לסור למשמעתו, בטח לא כאשר לציות המלא יש מחיר כלכלי.
ואם כך, אז אולי להיחלשותו של ארז יש גם לקח חשוב, שכל מי שרואה חשיבות בעבודה המאורגנת (כמו כותב השורות האלו) צריך לקחת לתשומת לבו. עוצמה ארגונית לא מהווה תחליף לאמון של ציבור העובדים. עסקני העובדים שואבים את הכוח מהעובדים, ורק כאשר הם זוכרים את זה, ודואגים לשמור על קשר עין עם העובדים שאותם הם מייצגים – הם יוכלו להצליח בתפקידם. אם לא, ההתבזות לא תהיה רק ברמה האישית, היא תפגע בעבודה המאורגנת ובעצם היכולת לדאוג בצורה מאורגנת לזכויותיהם של העובדים.
