איה בת ארבע. את יום הולדתה האחרון חגגנו בהשתטחות פומבית על רצפת הקניון אגב הטחת אגרופים נמרצת במרצפות. העוברים והשבים נעצו בי עיני עגל חצי־מזדהות־חצי־שמחות שזה לא הילד שלהם.
אין רגע יותר מביך להורה. זהו רגע שבו את שואלת את עצמך לאן נעלמו העונשים בעולם. רגע שבו את מזייפת איפוק אצילי ותוהה איך אנחנו אמורים מעתה לחנך את ילדינו, אם אפילו להרים אותם בכוח מהרצפה בקניון עלול לעלות לנו בסרטון הרצל אימתני. והיא בועטת בי. 15 קילוגרם ונאבקת. סיבת המחאה הרשמית: לא קניתי לה את הצמיד שהיא ראתה בטופ־טן. כן קניתי לה חצי קניון לפני כן, אבל לילדים יש זיכרון קצר.
אז איה בת ארבע. למרות שהיא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים, לא יצא לי כמעט לכתוב עליה בטורים שלי. אולי משום שטורים נכתבים על כאב ועד לרגע זה איה הסבה לי בעיקר נחת. אתם יודעים – ילדה טובה, בת אחרי שני בנים, חוסר משיכה לכדורים ולהרס, יכולת מופלאה לשבת יותר משתי דקות במקום אחד.
חברה טובה אמרה לי פעם על הבת שלה שעד גיל מסוים היא גידלה נסיכה, ויום אחד היא פשוט קמה בבוקר מכשפה. השבוע הבנתי קצת למה היא התכוונה. מגיע גיל בחיי הילדה שלך שפתאום היא מאמצת ז'רגון חדש. "זה שלי מהבית". "לא בא לי". "אני לא חברה שלך". מאיפה היא מביאה את המילים האלה, את שואלת את עצמך, ומגלה שתמיד יש ברקע איזו אחות גדולה שקיבלה תורה מסיני, ומסרה לאחותה הקטנה, שהעבירה לילדה שלך, שהעבירה לזקנות, ומזקנות לנביאות, ומשם לשדולת הכנסת הגדולה. כמו איזו מחלה חשוכת מרפא שעוברת בין בנות.
בסלקום TV משודרת לאחרונה הסדרה "בחורות טובות מורדות", שמספרת את סיפורן של חבורת תחקירניות בניוזוויק שמנסות לפרוץ את תקרת הזכוכית ולזכות בתנאים שווים לגברים שעובדים לצידן. ההתפקחות הפמיניסטית שהן עוברות על רקע מחאת התנועה לשחרור האישה בארה"ב של שנות ה־60 מרגשת ועדינה, אבל יש רק בעיית אמינות קלה: לאורך כל הסדרה הן מפגינות אחוות בנות ששואפת לשלמות. גם כשאחת מהן גונבת לחברה שלה רעיון, השנייה מעדיפה להתמקד באחוות הנשים ולא מעוררת כל מהומה. האם ייתכן שבצד המאבק הגדול לא נרשמו שום "קאט פייטס" וכולן התלכדו להן ככה בכיף בלי אינטריגות מיותרות?
איה עדיין על הרצפה. אני נזכרת ששכחתי לקנות חוטים לסוכה ואין לי מושג איך אני משנעת אותה בחזרה לקניון. הסוכה שלנו; תמיד מגיע הרגע הזה שאנחנו מסיימים לבנות אותה ומסתכלים על הבית מבחוץ ואומרים לעצמנו שהוא הרבה יותר יפה מכאן. אבל זה לא הבית שמשתנה, זו הפריזמה. כי זה מה שישיבה בסוכה עושה – היא משנה לנו את זווית המבט.
באותם רגעים אני מבינה שאני חייבת לשנות את זווית המבט שלי עליה. שהיא לא באמת בוכה על צמיד. שבפנים חייב להתחבא תסכול עמוק ומהותי יותר. אני מתיישבת לידה ולוחשת: "מה קרה איה? מי העליב אותך?" והיא לפתע מזדקפת ונוקבת בשמה של פלונית בקול מקוטע ואומרת "רבנו על המגלשה בחצר והיא אמרה שהיא תגיד לכל הילדות לא לבוא אליי הביתה", ובכי גדול של כאב פורץ מתוכה. והכול מסתדר עכשיו. ואני מחבקת אותה חזק, מנסה להחזיר לה את הביטחון שאבד לה על המגלשה בחצר. מזכירה לה את כל החברות שיש לה וכמה הן אוהבות לשחק איתה.
את נשבעת לעצמך שהבת שלך תהיה מהחמודות. שתצליחי להגן עליה מפני קללת הנשיות הזאת, שהופכת אותן בגיל כל כך צעיר למכונות ירייה של עלבונות. האם המציאות מחייבת שהבנים ילכו מכות וישכחו והבנות יעקצו ויזכרו? בא לך להגיד לעצמך שהן רק בנות ארבע, לעזאזל. שבסוף תהיה שם סיסטרהוד כמו אצל התחקירניות בניוזוויק. אבל כמה השתטחויות כאלו על הרצפה הן יעברו בדרך? כמה רגעי משבר? ומה החלק שלנו, האמהות, בהנצחת הגזירה הנשית של אישה לאישה זאב. של ילדה לילדה דבורה. כמה מתוך הסטיגמות האלה הן פרי הסללה ותהליכי חברות שגדלנו עליהם מגיל צעיר, שנשים הן לנצח שק של נחשים?
אני שומעת לפעמים שיחות של אמהות שמדברות על ריבים בין הבנות שלהן כאילו מדובר בסכסוך הישראלי־פלסטיני. כאילו הן לא בנות ארבע או שש שלומדות מאיתנו איך להתנהג בחברה. אם הייתי עושה היום הדרכת הורים לאמהות הייתי מתמקדת במסר הזה – איך לגדל את בנותינו להיות טובות זו לזו. מפרגנות זו לזו. איך ללמד אותן ליצור את אחוות הבנות הזו כבר שם, בגיל ארבע על המגלשה היחידה בחצר.
