אצל רובנו החגים הם יופי וכיף. ברצינות. בלי ציניות. אני כל כך אוהבת את ההתחדשות והמתנות והברכות המרגשות והאיחולים לשנה אחרת. טובה. מתוקה. אני כל כך אוהבת לצטט את פירושו של הרבי מלובביץ לביטוי הזה – שאלו אותו מדוע הוא מקפיד באדיקות לברך את אלפי האנשים שעוברים על פניו בערב ראש השנה בברכת "שנה טובה ומתוקה" ואינו מסתפק בלברך "שנה טובה". הרבי ענה: הרי ברור שתהיה שנה טובה. שהרי אין רע יורד מלמעלה. כל מה שקורה לאדם תמיד זה לטובה. גם אם לא מבינים את זה. רק מה, לא תמיד הטוב הזה גלוי ומורגש. לפעמים הוא מובן רק אחרי שנים. בברכת שנה טובה ומתוקה, אנו מאחלים שהטוב הזה יתגלם במתיקות. אני מאחל לאנשים שירגישו שהכול טוב ומתוק. שלא יצטרכו רק להאמין שהכול לטובה, אלא שממש ירגישו זאת בחושים, בדיוק כמו שטועמים משהו מתוק ומרגישים זאת מיד.
אבל מצד שני יש משהו קשה בחגים האלו. גודש הרגשות מציף גם דברים קשים. משהו באווירה משייף את כולנו ומשאיר אותנו עם עצבים חשופים. זה מערער את המעגל האישי. רווקים ורווקות לא מוצאים את עצמם. מישהי כתבה לי לאחרונה: ומה עושה מי שבגילה כבר לא יכולה לברוח לבית חב"ד בנפאל? זו שכבר לא אומרים לה בקרוב אצלך? חברה אחרת, שלא מצליחה להיכנס להיריון כבר עשור, כתבה לי שאלו "ימי הלייזר" שלה. בין אם זה בראש שלה ובין אם במציאות, היא מרגישה את הקרניים שורפות אותה, מחפשות על הגוף שלה סימן להיריון או לפחות לטיפולים. שוב ושוב ושוב. בבית הכנסת של הוריה, בבית הכנסת של הוריו ובקהילה שלהם. איש אינו אומר כלום. רק מתבוננים בה. אולי פחות מלטפים את הבטן לידה, אולי פחות מדברים על ילדים. האמיצים מתעניינים: למה לא אימוץ, למה לא פונדקאות. בואו נגיד שהיא לא צריכה הרבה בשביל להיות מרוכזת מאוד בתפילה.
ישבתי לקפה עם בחור יוצא בשאלה. החגים האלו לא נותנים לו מנוח, מציפים אותו בהתקפי חרדה ובאי שקט. הוא בא לבית הכנסת כדי לכבד את ההורים, אבל אחרי שעה בתפילה הוא מרגיש שאין לו אוויר יותר. אז הוא ניסה לשנות. נסע לחבר חילוני בעיר אחרת, אבל לא הרגיש כלום. לא חג ולא חול והאווירה לא מוכרת לו והאוויר לא נעים לו. הוא נע ונד ולא טוב לו. אמרתי לו, חכה. אתה בדרך, אתה בחיפוש, הכול מאוד הגיוני. יום אחד עוד תמצא את החג שלך. אבל הדרך, קשה לו כל כך הדרך.
התקשרתי לחברתי הגרושה. היא בלי הילדים בסוכות. איפה את? כל החבר'ה שלה יוצאים לטיול עם הילדים. והיא תישאר בבית, ביישוב רפאים שבו כולם מטיילים. והיא לא מוצאת את עצמה ולא טוב לה. והיא לא מרגישה בנוח בשום מקום.
החגים משפיעים גם על המעגל המשפחתי. הם בקושי התאוששו מהפיצוץ שהיה בפסח, מהפוליטיקות, מההערות שכולם שמעו וקשה מאוד להחזיר. אז הם נאלצים ללכת על ביצים. וההשפעה מתרחבת גם למעגל הקהילתי. החגים מציפים כל כך הרבה כבוד ואגו, חובות וכוח.
וישנן גם הפגיעות. בשבוע שעבר נתקלתי בפוסט המדהים שכתבה אמונה קליין־בר־נוי, ואני בוחרת לסיים עם חלק מדבריה:
אני רוצה מניין אחר לימים הנוראים. אני רוצה מניין אחר, אולם גדול־גדול וסגור, שבו יוכלו להתכנס כל הילדים והילדות שהנשמה שלהם נשרפת בבית הכנסת.
אלה שהקהילה יודעת מי פגע בהם ובכל זאת מעלים אותו כשליח ציבור במוסף. ועדיין סופרים אותו כעשירי למניין ביום חול. ועדיין מודים לו על תרומה נדיבה לספריית בית המדרש. ועדיין רוחשים לו כבוד על כל הדברים שהוא עשה שלא היו לפגוע במישהו, ומתעלמים בכוח מכל הדברים שהוא עשה שכן היו לפגוע במישהו.
במניין שלנו השופר לא יסיים לבכות מרוב שברון לב.
במניין שלנו אולי בכלל לא יהיו שופרות, אולי בכלל לא יהיו מלכויות. יהיו זיכרונות.
במניין שלנו… לא יבקשו סליחה. יבקשו אי־סליחה. יבקשו אי־מחילה.
יקראו א־ל חנון ורחום, אשרי מי שמרחם על רחמנים, אוי לו למי שמרחם על אכזרים.
יכו על חזה, לסמן את הפצעים שבלב.
יבכו. הרבה.
לא יתפללו עם העבריינים.
כל אלו שהחגים עושים להם כל כך טוב, אנא פקחו עיניכם ועזרו לאלו שהם עושים להם כל כך קשה.
