הפיגוע במעבר אלנבי שבו נרצחו אתמול שלושה ישראלים, תפס את מערכת הביטחון וצה"ל מופתעים ובצדק, מאחר ומדובר בתסריט שאיש לא חשב עליו. לא כי מדובר בקונספציה כלשהי, אלא כי ביחס לשאר האיומים שהוגדרו באזור ושכנגדם פועלים, אפשרות של פיגוע במעבר הגבול הזה היא האחרונה ברשימה.
גזרת בקעת הירדן נחשבת ממילא לאחת הגזרות היותר "משעממות", ובדיוק כמו שמדינת ישראל מתייחסת לאזור כחצר אחורית ולא משקיעה בה משאבים רבים, כך גם צה"ל. לכן גם רשימת האיומים שמחזיקה החטיבה המרחבית השולטת על הגזרה, לרוב לא מדאיגה רבים בקריה ולא מקבלת תשומת לב.
לצערנו, מאחר והפיגוע התבצע בתוך מעבר הגבול, סביר להניח שיתייחסו אליו כמשהו חריג ופנימי ששייך למעבר עצמו בלבד, ולא דורש מבט כולל על מה שמתרחש בכל הבקעה. במידה ויחליטו להסתכל על הסיטואציה ברמת המאקרו, אלה שתי הנקודות שצריכות לעלות בדיון הבא, מבחינה ביטחונית בלבד:
ראשית, הגזרה הזאת ארוכה מדי, עם בעיות סד"כ ומשימות רבות, ואם יש משהו שלמדנו מאירועי השנה האחרונה זה שהאויב שם לב לדברים כאלה ויודע לתקוף דווקא שם. אגב, יכול להיות שזה מה שקרה במעבר אתמול – המחבל זיהה את החורים בבידוק הביטחוני, הירדני והישראלי כאחד, והחליט לרצוח יהודים. ייתכן ואם היו שם יותר מאבטחים, שגם היו מרתיעים אותו וגם היו עושים בידוק יסודי יותר, אז זה לא היה קורה.
ברמת הפרטים הטכניים, הגזרה שעליה מופקדת חטיבת הבקעה והעמקים, משתרעת על פני 217 קילומטרים ארוכים, מנחל מיצר בצפון ועד צומת מצדה בדרום. קחו את הגזרה הזאת, תוסיפו את משימות האבטחה של עמק בית שאן, כל יישובי בקעת הירדן לאורך כביש 90 וים המלח, ואת ההגנה מפני הטרור שיוצא לאחרונה מאזור שנקרא בצה"ל "מחומש הכפרים" וכולל את טובאס, תיאסיר, פארעה, תמון ועקבה, וכמובן את יריחו ואת הגדר עם ירדן, שאליה עוד נתייחס. בקיצור, קשה מאוד לעשות את זה.
בצה"ל יודעים שיש חיבור ישיר בין הכפרים האלה לערי צפון השומרון – ג'נין, שכם וטול כרם – חיבור רעיוני אך גם ובעיקר גיאוגרפי, מאחר ובכל הצירים בדרך אין נוכחות של צבא או התיישבות, ולכן הידע, המחבלים ואמצעי הלחימה עוברים בצורה חופשית. ביטוי לכך אפשר למצוא בשני פיגועים קשים שאירעו תוך פחות משנה וחצי: בצומת חמרה בשנה שעברה נרצחו לוסי די ושתי בנותיה רינה ומאיה, על ידי מחבלים שנמלטו לשכם וחוסלו שם; ורק לפני חודש נרצח יהונתן דויטש בצומת מחולה – פיגוע שתוכנן ויצא מג'נין.
לכן בשנה האחרונה עברו בבקעה לא מעט כוחות ממערכת הביטחון – מגדודי חי"ר בסדיר ובמילואים ועד יחידות מיוחדות, כוחות שב"ס ומשטרה. לא מעט בזכות ההחלטות של מפקד החטיבה אל"מ אביב אמיר, הכוחות בפיקודו ביצעו בשנה האחרונה יותר מ-20 מבצעים באזור הזה, כשרק בשבועיים האחרונים חוסלו שם 16 מחבלים. את הגברת הסד"כ, המבצעים ההתקפיים והיוזמות חייבים להמשיך, וכמובן לפעול נגד הלוויות ההמוניות שהופכות למצעד צבאי לאור יום.
העניין השני שחייב להיות במוקד הוא גדר הגבול עם ירדן. אם ברצועת עזה במשך שנים ישראל חשבה שהמכשול התת קרקעי וגם זה שמעליו הם ערובה לכך שחמאס לעולם לא יצליח לחדור, הרי כאן אין שום מכשול שדומה לזה – יש בסך הכול גדר מיושנת מאוד ומכשול שלא תוחזק שנים. לסיבה היחידה לאדישות ולמחשבה שכאן זה לא יקרה יש שם: "הצבא המלכותי הירדני". בישראל שמים את מבטחם בצבא של המלך עבדאללה שישמור שאף מחבל או טרוריסט יתקרב לגבול ובטח שלא יחצה אותו. צריך לומר ביושר – הגבול הזה הוא באמת השקט שבגבולותינו, אך יחד עם זאת, בתקופה האחרונה היו שני אירועים שצריכים להדליק נורה אדומה – בראשון, רבש"ץ היישוב פצאל עצר שני מחבלים שחדרו מירדן וברשותם נשק חם, ובתקרית השנייה נורתה אש לעבר סיור בצפון הגזרה.
בצה"ל ניתחו את השטח והבינו יש נקודות תורפה בגבול, והחליטו לשדרג את המכשול ואת יכולות התצפית והאיסוף. למרות זאת בצבא יודעים שזה לא מספיק כי הגדר עדיין לא הרמטית ולמרות שנתפסו לאחרונה מספר ניסיונות הברחה, מודים שם שיש לא מעט הברחות שמגיעות ליהודה ושומרון. אם תשאלו את התושבים לאורך כביש 90, כולם יגידו לכם שאין שום דבר שמונע מהמוני ירדנים, שלא בדיוק אוהבים אותנו, לרוץ לעבר שטח ישראל ולעשות ביישובי ים המלח, בקעת הירדן והעמקים, את מה שהיה לפני 11 חודשים בעוטף.
הגזרה המזרחית מתחממת בצורה מהירה מאוד מכל הכיוונים. אפשר לטמון את הראש בחול, לטעון בצדק שיש גזרות יותר חמות ולהימנע מכל פעולה, אבל אם צה"ל והקבינט הביטחוני לא יזהו את הגחלים שמתחילות להידלק במהירות, אנחנו נתעורר למציאות שונה לחלוטין.
