עסקת החטופים היא אחת הסוגיות היותר קשות להכרעה שהונחו לפתחנו בשנים האחרונות, ואולי בכל שנות המדינה. על כף אחת של המאזניים מונחים חיי אדם במובן הכי פשוט ובסיסי; חייהם של עשרות בני אדם, אחינו ואחיותינו, שנמצאים כבר קרוב לשנה בגיהנום עלי אדמות. רובם שהו כנראה בכל התקופה הארוכה הזו במנהרות, ללא תנאי מחיה בסיסיים; נתונים לשרירות ליבם של רוצחים ואנסים 'עם קבלות'. ומן הצד השני, מכלול הדרישות שמציב חמאס לשחרור החטופים אומר למעשה חזרה מלאה לתנאי ה-6 באוקטובר: מתן אפשרות לחמאס לחזור לשליטה מלאה ברצועה; אמנם עם הרבה פחות כוח-אדם ואמצעי לחימה, אבל תוך הבטחת שחזור יכולת האספקה של אמצעי הלחימה, ובמהרה יגויסו גם חיילים חדשים לממלכת הרצח.
זו דילמה שמביאה לידי מיצוי מקסימלי, כמעט מיתי, את המתח הקלאסי שבין צרכי הפרט, בשיאם, לצרכי הכלל, גם הם בשיאם – כמו גם המתח שבין הצורך והאינטרס המיידי לצורך והאינטרס ארוך הטווח. יש לי עמדה בסוגיה לגופה, וכבר כתבתי אותה במקומות אחרים, אבל לא אחזור עליה כאן, כי במאמר הזה אני רוצה למקד את המבט לא בסוגיה עצמה אלא באופי השיח עליה.
לו זכינו, כובדן הנורא של שתי כפות המאזניים בסוגיה הזו היה אמור לעורר שיח של דחילו ורחימו. כל בעל עמדה, לכל כיוון, היה אמור לפתוח את דבריו בהכרה בכובדה של הסוגיה בכלל, ובכובדה של העמדה הנגדית בפרט; כמעט כמו בית הלל ש"היו מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". ורק לאחר מכן, באותה תחושת דחילו ורחימו, מסביר למה למרות כובד העמדה האחרת הוא בכל זאת מבקש להכריע מולה.
למרבה הצער, זה לא מה שאנחנו שומעים ורואים לנגד עינינו. אפילו הסוגיה הזו הפכה לחלק מהשיח הרעיל, והדה-לגיטימציה ההדדית, המתקיימים כבר שנים רבות בין שמאל וימין בישראל. ודוק: בשיח הכללי בין ימין ושמאל אכן מתקיימת דה-לגיטימציה הדדית (אלה "פאשיסטים", ואלה "בוגדים"), אבל בנושא הספציפי הזה צריך להודות שהדה-לגיטימציה היא בעיקר מכיוון שמאל לימין. תומכי העסקה משדרים שמי שמתנגד לה מוכיח בכך שחיי אדם אינם חשובים בעיניו, בעוד מתנגדי העסקה לרוב אינם טוענים שמי שתומך בה מעוניין להפקיר את האינטרס הלאומי. נכון שבשיח הרשתות החברתיות, האלים מטבעו, טענות כאלה אכן נשמעות, ולמרבה הצער אף היו מקרים של התקפות מילוליות ופיזיות באופן ישיר כלפי מפגינים התומכים בעסקה. אבל בשיח הימני היותר ממוסד טענות כאלה כמעט שאינן נשמעות, בעוד גם בשיח הליברלי הממוסד בהחלט נשמעים קולות המבקשים לקעקע את עצם הלגיטימציה של כלל המתנגדים (ולא רק של נתניהו, הנחשד בטרפוד העסקה לצרכים אישיים).
אבל באופן פרדוקסלי, השיח על העסקה גם מגלה לנו הכרה הדדית בעוצמתן של שתי קרני הדילמה, בעצם העובדה ששני המחנות אינם מדברים אלינו אמת. מול החששות הביטחוניים מן העסקה מציגים תומכיה עמדה המבקשת כמעט לזלזל בהם: אין בעיה לחזור לציר פילדלפי תוך כמה שעות; בסך הכול מדובר בהפסקת אש של שישה שבועות, ואחריה נוכל להמשיך ולהכות בחמאס, וגם את הרוצחים שישוחררו בעסקה נוכל להרוג בהמשך. גם מתנגדי העסקה טוענים טענת שווא, לפיה דווקא הלחץ הצבאי הוא שיכול להביא עסקה בתנאים טובים יותר.
שני הצדדים משקרים, כנראה במודע. העסקה, לפחות כפי שפורסמה עד היום, כוללת נסיגה מלאה של צה"ל מכל רצועת עזה, והפסקת אש קבועה, שארה"ב נתבעת לערוב לה. כן, יש גם הבטחות עמומות של המצרים שהם כבר ימנעו מחמאס העברת אמל"ח דרך מעבר רפיח וציר פילדלפי. אם להבטחות האלה היה ערך, ואם היה בכך אינטרס מצרי, מה מנע מהמצרים לעשות זאת עד היום? יתר על כן: גם במהלך הדיונים על הסכמי אוסלו, ועל ההתנתקות מרצועת עזה, שמענו הצהרות רמות על כך שהפרה כלשהי של ההסכמים תביא למחיקתם מן המפה. בפועל, גם כשהנסיגה משטחי יו"ש באוסלו, וההתנתקות מעזה, נוצלו כדי להמשיך ולפגוע בישראל, המדינה עדיין נדרשה לעמוד בדילמה האם ההפרות האלה "שוות" חזרה למצב מלחמה; במיוחד כשכל הקהילה הבינלאומית מעוניינת בסופו של דבר רק ב'יציבות', כלומר שישראל לא תגיב במלוא עוצמתה להתגרויות כנגדה.
מנגד, גם הטענה שרק הלחץ הצבאי הוא שיביא לעסקה טובה ומהירה יותר הוכחה כשקרית. היא אולי היתה נכונה בראשית המלחמה, לגבי התנאים שהובילו לעסקה הראשונה, אבל בוודאי איננה נכונה כיום. אנחנו לוחצים את ארגון חמאס, ואת תושבי הרצועה בכלל, באבידות ובהרס עצומים, ובכל זאת לא נרשמה שום גמישות משמעותית בתנאים של חמאס לעסקה. בהוצאתם להורג של ששת החטופים שגופותיהם הוחזרו לאחרונה, קיבלנו הוכחה נוקבת שהלחץ הצבאי דווקא מסכן את חיי החטופים, כי הוא גורם שאנשי חמאס ירצחו אותם כשהם מזהים התקרבות של כוחות צה"ל אליהם.
שני הצדדים משקרים בטיעוניהם, מפני שבתוך-תוכם גם הם יודעים שטיעוני הצד השני אכן כבדי משקל. רק שבמקום להתמודד איתם, הם מנסים לבטל אותם. לא, מה פתאום, אין באמת בעיה ביטחונית להיכנע לתנאי חמאס. צה"ל הגדול והחזק יוכל צ'יק-צ'אק להחזיר את המצב לקדמותו. וגם מנגד: לא, אין באמת סכנה לחיי החטופים אם העסקה תידחה או לא תתקיים. דווקא בלחץ צבאי נוכל להחזיר אותם מהר יותר.
ממילא, רק בקשה אחת אנחנו מבקשים מבעלי העמדות השונות בסוגיה הקשה הזו: דברו אלינו אמת! אל תכחישו את הבעייתיות של עמדתכם באמצעות הכחשה והגחכה של טיעוני הצד השני. יותר מדי מונח כאן על שתי כפות המאזניים מכדי שנרשה לעצמנו לנהל גם את השיחה הזו באופן החלול והקלישאי שבו אנחנו רגילים לנהל דיונים על עתידנו. אדרבה, אולי אם נשכיל לנהל את הדיון הזה בענייניות ובכובד הראש הראויים לו, נלמד ממנו לנהוג כך גם בשאר תחומי חיינו.
