מה הסיפור עם ציר פילדלפי? ככל שנתניהו מתעקש לא לסגת מהציר, כך מרבים מתנגדיו להגחיך את ההתעקשות על הנוכחות בציר המסוים הזה. כל מי שפותח מפה רואה שאין מדובר כאן באיזה שביל עזים נידח, שרק גחמה מרושעת גורמת לראש הממשלה להתעקש על הנוכחות בו, אלא בשאלה מי ישלוט בגבול. אבל אפילו זו אינה לדעתי השאלה החשובה באמת בסיפור הזה. אין לי מושג מה עובר בראש של נתניהו בהקשר הזה; אני יכול רק לומר מה עובר בראש שלי, וגם בלב.
הצער על השבויים והחטופים שובר לב, והכאב של משפחותיהם נוקב כליות. זכותן לצעוק, וחובתנו לשמוע. אי אפשר שלא להקשיב לזעקת המשפחות, ומדינת ישראל צריכה לעשות כל מה שהיא יכולה כדי לשחרר את שבוייה. ועדיין חייבים לשאול מה בדיוק היא יכולה לעשות, ומה נמצא מעבר לגבול הזה. גם לצביקה מור הגיבור יש בן חטוף, וגם לו חייבים להקשיב, כאשר הוא מסביר מדוע הוא מתנגד לעסקה מופקרת.
בתחילת השבוע דיבר תא"ל (במיל') גיל הירש, מתאם השבויים והנעדרים, בוועידת MEAD בוושינגטון. העיתונאים חילצו מדבריו כותרת: ישראל אולי תסכים לשלוח את סינוואר לגלות. אבל הירש אמר דבר משמעותי הרבה יותר, שלא כבש את הכותרות: "שילמנו 1027 מחבלים עבור חייל אחד… אבל כעת המחבלים לא מנהלים משא ומתן על אסירים. הם מנהלים משא ומתן למעשה בנושאים אסטרטגיים. הם מנהלים משא ומתן על מעברים, גבולות, נסיגות. זה סיפור שונה".
נדמה לי שזהו הסיפור האמיתי של ציר פילדלפי בהקשר של עסקת החטופים. ישראל פרצה בעבר כמעט את כל הקווים האדומים בשחרור מחבלים תמורת שבויים. יש קו אדום אחד שהיא לא חצתה בעבר: ישראל מעולם לא הסכימה להעניק לארגוני טרור ויתורים אסטרטגיים תמורת שבויים. ונראה שזה בדיוק מה שהם דורשים עכשיו: נסיגה מציר פילדלפי, נסיגה מציר נצרים, ומנגנונים שיבטיחו למעשה את סיום המלחמה ושיקום החמאס. צריך להדגיש שאין מדובר כאן בהסכם שביתת נשק עם מדינה כמו סוריה או מצרים, שיש לה אינטרסים שלטוניים מורכבים שאפשר לעבוד איתם, אלא בעסקה עם כנופיית רוצחים מטורפת וחסרת מעצורים. בעבר הסכמנו לשטחים תמורת שלום, וקיבלנו מלחמה. אם נסכים לשטחים תמורת חטופים – מה בדיוק אנחנו חושבים שנקבל?
יש בישראל עשרה מיליון אזרחים. נקודת המוצא צריכה להיות שאין שום דרך להגן בכל רגע על כולם. אם ישראל מוכנה לכפוף את הצרכים האסטרטגיים שלה לעסקאות חטופים, התוצאה תהיה ללא ספק מאמץ כפול ומכופל של ארגוני הטרור לחטוף עוד ישראלים. אין כאן "ברי ושמא", כלומר: שחרור ודאי בהווה מול ספק סיכון בעתיד. יש כאן "ברי וברי": לנוכח ההיסטוריה המדממת שלנו אנחנו יודעים בוודאות גמורה שכניעה לטרור מולידה תמיד עוד טרור. שחררנו אלף מחבלים תמורת גלעד שליט, וקיבלנו את הטבח בשמיני עצרת. החמאס היה מוכן להקריב אלפי הרוגים מאנשיו כדי לחטוף עשרות אזרחים ישראלים. אם יגלו אויבינו שישראל מוכנה לשלם "כל מחיר" – כולל מחירים אסטרטגיים – תמורת החטופים הללו, כמה הרוגים יהיו מוכנים להקריב שונאינו בפעם הבאה? ואם החיזבאללה יקריב עשרות אלפי הרוגים כדי לתפוס שלושה בתי ספר מלאים בתלמידים, ולדרוש תמורתם את פירוק הכור בדימונה, מה נעשה אז? הדרך היחידה להימנע מאסונות כאלו היא להבהיר מראש שישראל לא מעניקה למחבלים נכסים אסטרטגיים תמורת חטופים.
בזמן מלחמת העולם השנייה היו לבעלות הברית מיליוני שבויים בידי הנאצים, ומאות אלפי שבויים בידי היפנים. השבויים האמריקנים ביפן עברו התעללויות קשות, ו-40% מהם מתו לפני תום המלחמה. האם ארצות הברית העלתה על דעתה לסגת ממלחמתה ביפן כדי להציל את השבויים הללו? אנחנו יודעים שהיא עשתה את ההפך הגמור, ובצדק: לו נסוגה ארצות הברית, הייתה מזמינה כל גוף עוין בעולם לחטוף את אזרחיה ולדרוש ממנה כניעה, ויתורים ונסיגות. כשמדובר בארגוני טרור ההיגיון הזה נכון שבעתיים. קשה להאמין שמדינה כלשהי בעולם הייתה מעלה על דעתה ויתורים על מטרותיה האסטרטגיות כדי להושיע את חטופיה מציפורני המחבלים. קשה לראות איך מדינה כלשהי יכולה לשרוד כך.
המשנה קובעת: "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם", וכפי שנימק השולחן ערוך: "שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם" (יורה דעה רנב, ד). אמנם, כל מי שמעיין בסוגיה הזו מבין שאי אפשר לגזור משם השלכות ישירות ופשוטות לענייננו. המשנה אינה מדברת על מדינה העומדת מול טרוריסטים, אלא על קהילה המתמודדת עם סוחרי עבדים. ובכל זאת, מסר אחד אפשר ללמוד מהמשנה הזו: גם כאשר אנחנו עומדים במצב קורע לב, גם כאשר אנחנו רואים מול עינינו את אחינו סובלים בשבי ועינינו כלות, אי אפשר להתעלם מהחובה לחשוב גם על הקורבנות העתידיים, אף שכרגע עוד אין להם פנים ושם.
הרמב"ם כתב שהמסר התורני הבסיסי למנהיג יהודי הוא הצורך ללכת אחרי ההיגיון, גם כאשר הלב צועק אחרת: "שמעשים אלה יבואו מצדו מתוך חישוב ובהתאם למה שראויים לו, לא מתוך היגררות גרידא אחרי ההיפעלות [= הרגשות]… ואז הוא יהיה לפעמים רחום וחנון כלפי אנשים מסוימים, לא מתוך רוך וחמלה גרידא, אלא בהתאם למה שמתחייב. הוא יהיה לעתים נוטר ונוקם ובעל חימה כלפי אנשים מסוימים בהתאם למה שראויים לו, ולא מתוך כעס גרידא… ויתחשב בתועלת הגדולה שתצמח לאנשים רבים מביצוע מעשה זה" (מורה נבוכים ח"א פרק נד).
כאשר יצחק רבין היה ראש ממשלה, סירב לשחרר ארבעים טרוריסטים תמורת יותר ממאה חטופים באנטבה, ושלח את צה"ל למבצע מסוכן מאוד, ובלבד שלא להיכנע לטרור. אך בעשור הבא, כאשר היה שר ביטחון, אישר את עסקת ג'יבריל, שקבעה תקדים מסוכן של שחרור מאות מחבלים, ולדעת רבים הולידה את האינתיפאדה הראשונה. אומרים שרבין הסביר אז: "לא יכולתי לעמוד בפני האימהות". אם הסיפור הזה נכון, הוא עדות ללבו החם והרגיש של רבין, אך מאיר באור בעייתי את שיקול הדעת שעמד מאחורי עסקת ג'יבריל; שהרי גם להרוגים העתידיים הרבים של האינתיפאדה היו אימהות.
עמד על כך בשנת תשע"ו (2015) פוליטיקאי ישראלי בולט, שהגיש הצעת חוק שתגביל את התמורה למחבלים – מחבל אחד תמורת שבוי אחד: "חייבים לשנות את הכללים על שחרור מחבלים. שישה אזרחים ישראלים חפים מפשע נרצחו בשנתיים האחרונות על ידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט… אנחנו משחררים והם רוצחים… צריך לשים לזה סוף… מחבל אחד ישוחרר תמורת חייל אחד בלבד… כדי להפסיק את סבב הדמים ולהגן על ביטחון אזרחי ישראל אנחנו חייבים לקבוע מחדש את הכללים". הכותב הוא חבר הכנסת יאיר לפיד, והצעת החוק שלו נוסחה ברוח ממצאיה החשאיים ועדת הנשיא שמגר (לפי הפרסומים הוועדה קבעה, אגב, שמחויבות המדינה לחייליה אינה נופלת בנסיבות טרגיות כאלו ממחויבותה לאזרחים, ואולי להפך).
בשום אופן אינני חושב שצריך להתנגד לכל עסקת חטופים. העסקה הראשונה של המלחמה הייתה אחראית ושקולה, וצריך לחתור לעוד עסקה כזו. אך תקדים של כניעה אסטרטגית תמורת חטופים עלול להיות הרסני וקטלני לעתידנו כאן. אסור לנו לחתום על עסקה מופקרת, שילדינו ונכדינו עלולים לקונן עליה מרה.
