במבט ראשון, פרשת כי־תצא נראית כאוסף מגוון של מצוות ללא קשר ברור ביניהן – בניית מעקה, הלכות שעטנז, דיני אונס ומפתה, עמוני ומואבי, פאה ומעשרות, הסגרת עבד לאדוניו, ועוד ועוד. התמיהה מתעצמת בהשוואה לפרשת שופטים הקודמת לה, הבולטת בלכידותה ומתמקדת בבניית המסגרת הלאומית והציבורית.
פרשתנו פותחת בדין אשת יפת תואר:
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֶךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ.
זוהי הלכה המאפשרת נתיב מפותל למימוש מאווייו של חייל המתקשה להתמודד עם ערכיו בזמן מלחמה. הפתיחה "כי תצא למלחמה" מזכירה את הנאמר בפרשת שופטים (בתחילת פרק כ) באותו עניין: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱ־לֹהֶיךָ עִמָּךְ".
ההמשך חושף את ההבדל המהותי ביניהן: בפרשת שופטים הוצגה תמונת המלחמה מזווית לאומית־ציבורית. "כי תצא למלחמה", ואז יגיע כהן משוח מלחמה, דמות ייחודית שנועדה להכין את היוצאים לקרב מבחינה מנטלית ורוחנית. הוא ישמיע שיחה שתחדיר בהם אמונה וביטחון בה', יזכיר את יציאת מצרים כמקור לאמונה בניצחון, ובמקביל יציע למי שירא ורך לבבו לחזור לביתו, "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ". הצבא סינן את חייליו בקפידה, כדי לייצר צבא עילית. בשפת ימינו, רק אלו המסוגלים להתמסר לרעיון הכללי של האומה, דבקים בשליחותם למען הכלל, מחוסנים מחולשות וללא עבירות בידם – הם הראויים להיות הלוחמים של עם ישראל.
כשל במיון
והנה, המשכנו לפרשה הבאה ומתברר שמנגנון הסינון לא בהכרח מוצלח. אחד מאותם חיילי עילית מתגלה בפועל כמי שאינו מסוגל להתגבר על יצריו. הוא זקוק למענה פרטני ולא הירואי מול אישה יפת תואר. נציין שבאמצע הפרשה יובא שוב נושא מלחמתי: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע… וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ… וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ". שוב, אין כאן תיאור מרטיט אודות הזכות לצאת למלחמת ישראל, אלא עיסוק בקטנות, תחזוקה ודאגה לשירותי נוחיות במחנה הצבאי.
לאור זאת אפשר להציע שההבדל בין הפרשות טמון בין העיסוק בתמונה הכללית של העם ובין הסיפורים האישיים. בתחילה אנו עוסקים בחייל הרואה אישה יפת תואר בזמן מלחמה, וממשיכים לעניינים שונים מזווית ההסתכלות של הפרט, ובהם נושאי משפחה, עבודה ויושרה, דיני כלאיים ושעטנז, נושאים שבין אדם לחברו ועוד. אלו התמודדויות עם החיים כפי שהם, ללא הירואיות, ללא הדר וללא סדר כלשהו או מבנה רציף. חיי יומיום אפרוריים וארציים.
אולי לכן אחת ממילות המפתח בפרשה היא "כי", כדוגמת: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה", "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים", "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה". וגם בהמשך: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר", "כִּי תִּבְנֶה בַּיִת", "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁהּ", וְכַמּוּבָן "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ". המבט של פרשת שופטים היה על הלאום והאומה, רשמי משהו. פרשתנו מתבוננת על החיים כפי שהם נראים בפועל, ומעניקה ארגז כלים למצבים שונים אפשריים.
תובנה זו מבהירה אולי את סיום הפרשה, העוסק בנושא כללי ולאומי, והוא המלחמה בעמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ". לכאורה חזרנו למלחמה הלאומית החשובה ביותר, המתאימה להופיע בפרשה הקודמת, עם ענייני הכלל. ואולם במבט שני, אופיו וסיפורו של עמלק מלמד על מלחמה שאינה הירואית. עמלק הוא שבט נודד, חסר מקום ומרחב מסוים. הוא צץ פעם בדרום ופעם בצפון, חמקמק, חסר מצפון, פוגע בחלשים ונעלם כשיש מולו חזקים.
בעוד מלחמה מול מואב, סיחון ואפילו מול הכנעני נעשית כנגד כתובת גיאוגרפית ברורה, ולכן הניצחון שם ברור, הניצחון על עמלק הוא הגעתנו להתיישבות קבועה: "בְּהָנִיחַ ה' אֱ־לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב". היכולת שלנו להתקבע, להיות אומה בארצה, היא שמובילה לתבוסת עמלק.
תמונת מראה
נעמיק בכך עוד קצת. דיוקנו של עמלק במקרא הוא של עלוקה הנטפלת לחלשים ובורחת מחזקים, גונבת, שודדת, מנצלת עד תום ואז זורקת. עָם המגיח כל פעם ממקום לא צפוי אחר, ולכן קשה לדעת היכן הוא ולהשמידו. אכתוב זאת בזהירות, אבל אולי שורש השנאה כלפיו והחובה למחות אותו מעל פני האדמה נובעים מכך שדיוקן העם היהודי בגולה, מזווית הקולמוס האנטישמי, נתפס כבעל אותם מאפיינים. היהודי מתואר כ"עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים", חסר מקום וחסר מצפון, עלוקה המוצצת את דמם של אחרים, צץ במקומות לא צפויים, מנצל ונעלם. עמלק הוא סוג של מראה שבה אנו עלולים להשתקף, אליה אנו יכולים להידרדר.
נזכיר שעמלק מופיע במקרא בסמיכות מחשידה יחד עם מדיין, שבטו העתיק של יתרו, חמיו של משה, שגם הוא נע ללא קרקע ומקום. על כן מחיית עמלק תתממש כשאנו נזכה ל"נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ"; כשיהיה לנו מקום. אז יתברר השוני בין עמלק לעומת עם ישראל שיש לו מקום ונחלה, וגם, כפי שפירטה הפרשה קודם לכן, כללי מוסר וצדק חברתיים, המאפשרים חיים של אומה תקינה באדמתה.
במובן זה, אם במשך כל הפרשה העיסוק היה בענייני הפרט, סופה מלמד שישנן מלחמות שנובעות מכך. מחיית עמלק, שהיא גילוי כיסא ה' בעולם, היא על ידי יישום הפרטים הקטנים, שלפתע מובנים כחלק מהתמונה הגדולה של אומה בריאה הנמצאת במקומה ויודעת לחיות את חייה.
