מאז שבעה באוקטובר, השיח הציבורי מכיל יותר ויותר מושגים מעולם הטיפול הפסיכולוגי, המושמעים לצורכי ניתוחים סוציולוגיים, הסברים ביטחוניים ופרשנויות פוליטיות. השאלת השפה הפסיכולוגית לתחומים אחרים איננה עניין חדש, אולם נדמה כי שלושה מושגים מרכזיים הפכו למטבעות לשון שמשמשים לעיתים באופן צר ומוגבל ואף מגמתי. כוונתי למונחים הבאים: טראומה, הכלה ותקווה. אני מבקשת לעשות סדר ולהרחיבם מעבר לאופן שבו הם משתמעים ומתקבעים.
יש כמובן אמת בקביעה שחווינו טראומה לאומית בקנה מידה גדול יותר מרוב מלחמות ישראל, ולו משום הפגיעה הישירה באזרחים וחטיפתם, והאופן הרצחני והברוטלי שבו אויבינו בחרו להילחם בנו. ואולם, לא כולם מתמודדים עם הטראומה באותה דרך, לא כולם יהפכו טראומתיים לכל חייהם, ולא כולנו נחווה פוסט־טראומה. למעשה, רובנו לא.
ניתן לדבר על שלושה מעגלי טראומה עיקריים בעקבות שבעה באוקטובר: משפחות הנרצחים והחטופים וכל תושבי הדרום, הסביבה הקרובה־רחוקה של הנפגעים, ובמעגל השלישי כל תושבי המדינה שנחשפו לממדי האסון. כל אלה מוגדרים כמי שחוו טראומה המלווה במצוקה פיזית ונפשית.
יהיו מאיתנו כאלה שיחוו איום על חייהם גם כשישתו קפה בבוקר מול חלון פתוח, אך רבים יתעקשו לטייל, לאכול ולאהוב גם כשקשה. האופן שבו אנשים חווים טראומה או מגיבים לה משתנה מאדם לאדם. יש מי שהטראומה משפיעה עליו לשתוק, ויש מי שדווקא לדבר; יש מי שיבחר לנסוע לטיול סנפלינג או להחליף את כל הריהוט בבית, ויש מי שיתקשה לקום מהמיטה במשך ימים ארוכים.
חשוב שנדע שרוב המצבים ודרכי ההתמודדות הם נורמליים. כאשר אדם חווה טראומה כגון תאונה, מחלה או אובדן של אדם קרוב, נוצר קרע במעטפת הגופנית, הרגשית והחברתית, שפוגע בארבעה אזורים מרכזיים: הזהות (מי אני? האם אני אותו אדם?); המשמעות (האם יש משמעות לחיי אחרי כל זה?); תחושת השייכות (למי או לְמה אני שייך?); פגיעה במערכות היחסים עם הזולת (אתה כבר לא מי שאני רוצה להיקשר אליו). ככל שהטראומה גדולה ונרחבת יותר, וכוללת מעגלים שונים של שכול, אובדן ויגון, כפי שקרה השנה – הקרע עמוק יותר.
ככל שנוכל לעזור לעצמנו וליקירינו הזקוקים לנו להכיר בשבר, ויחד עימו להאמין בטוב שבנו; לחוש בכך שמשהו אכן השתנה, ויחד עם זאת לחזור ולהתחבר לזהות הבסיסית שלנו כבני אדם וכיהודים, מתוך תחושת שייכות לעם ולערכים שהם מעבר לחוויה הפרטית – כך יש סיכוי שהטראומה תהיה מקום שממנו ניתן להמשיך לגדול.
מושגים כגון אמונה, מסירות נפש וצדקת הדרך של העם היהודי לדורותיו, מהווים דרכים נוספות לחוות שבר ואיחוי בו־זמנית, מתוך המוכנות להכיל פרדוקסים. בתוך הניסיון לרפא או לאחות את הקרע שהביא לטראומה, מתרחשת חוויה פרדוקסלית קשה להכלה. יש מי מאיתנו שלעולם יחוש שמשהו בו מת כאשר היקר לו מכול מת; מי שעבר חוויית מוות אכזרית ויצא ממנה בחיים, עלול לחוש את אשמת הניצול, בבחינת "למה הוא לא ואני כן". ויש מי שבאותו זמן יראה את זווית האור בקצה החדר, את הניסיון להושיט יד, וירגיש ולו לרגע חום ושייכות. למעשה, רובנו חווים בתקופה הזו חשכה ונקודות אור בו־זמנית, על אותו רצף.
הלגיטימיות שניתן לתנועה נפשית הפרדוקסלית הזו, מצויה בעולם הרוח היהודי. הזוהר מתאר מציאות שבה "בכי תקוע בליבי מצד אחד, וחדווה תקועה בליבי מהצד השני". בסיפור "מנורת החסרונות" של רבי נחמן מברסלב, המנורה מאירה את החסרונות ובה מתגלם ניצוץ חדש של אור. ורבי שניאור זלמן מלאדי מדבר על נשיאת ההפכים ואחדות ההפכים.
הטראומה מצויה לא רק באירועים, אלא גם בפרשנות ובסיפור שהאדם נכנס לתוכו. פרשנות דיכוטומית קורעת, ואיננה מאפשרת איחוי. לעומתה, פרשנות המעודדת תנועה בין חוויית היחד הישראלית ובין תחושת הניכור והנטישה של חלקים באוכלוסייה, בין האנרגיה העצומה של התגייסות לעזרה ולתפילה משותפת, ובין הכעס והעלבון שהלך והצטבר – עשויה לסייע לרבים ולמנוע נסיגה לחלקים פרימיטיביים של החוויה האנושית, שמצויה על ציר של שנאה ותוקפנות מול הימנעות והסתגרות.
נכון שכולנו חווינו טראומה לאומית ברמות שונות, אך האופן שבו כל אחד מאיתנו זקוק לסיוע ולאיחוי הקרע – שונה. ובשונות הזו יש להכיר.
הכלה עם גבולות
הפוליטיקה הפרוגרסיבית שדורשת להכיל את האחר, גם כשהוא מגלם רוע, באה בדרישה גם אלינו, הישראלים, לפרש בכל מחיר את ניסיונות האלימות של הצד השני ככאב המבקש להתבטא. האשמה התמידית שאנו כישראלים מרגישים על היותנו חברה חיה, יוצרת ושואפת־חיים, גורמת למקבלי ההחלטות להאמין שאם נכיל את הצד השני, הוא יגלה אמון ורצון טוב לוויתורים. כל זאת מתוך אמונה שניתן לסייע להם להקים מדינה השוקדת על רוח האחווה והשלום איתנו, או כדי שהמפלצת לא תקום עלינו. אך האמת הפוכה. הניסיון להכיל את המצב הקטסטרופלי, כמו גם את הבריונות האסלאמית, היא עיוות מטורף של המושג הכלה.
את המונח הכלה טבע וילפרד ביון, מגדולי הפסיכואנליטיקאים, שעבד עם קבוצות חיילים ונפגעים בשתי מלחמות העולם והניח את יסודות הטיפול הפסיכודינמי בתקופה שאחרי פרויד, כמו גם את יסודות הטיפול בטראומה של יחידים וכקבוצה. הכלה היא חוויה משותפת של המכיל (בדרך כלל האֵם או המטפל) ושל המוכל (התינוק או המטופל). כשהיא מיטיבה היא הופכת למעין כלי פנימי הקיים באדם ומאפשר לו לאזן בין קצוות נפשיים, לווסת תחושות, מצבי רוח ומשברים. המכיל המיטיב מאפשר לאדם להרגיש קיים גם כשחלקי האני נחווים כמתים או נעדרים בעקבות מצוקות ושבר.
הכלה איננה אור ירוק שמתיר לפרק את המכיל מתוך הנחה שהוא תמיד יישאר, לעולם לא ינטוש, לא ינקום ולא יילחם חזרה. אף כי הגישה הטיפולית הזו נכונה לרוב ביחסי מטפל־מטופל, היא לא נכונה תמיד, ולא בחיים שמחוץ לחדר הטיפול. בטעות יש החושבים שהמכיל, למרות האגרסיה והנקמנות של המוכל, יפורק ויורכב מחדש, ולכן מותר לשבור, לנתץ או לרסק אותו, כי הוא "חזק תמיד".
זוהי תפיסה רווחת אך שגויה. לא מכילים תוקפנות בכל מצב. המכיל והמוכל בונים יחסי אמון, ומכירים האחד בצרכיו ובמגבלותיו של השני. המכיל, רחב ככל שיהיה, איננו אשליה אומניפוטנטית כי הכול אפשרי. הוא מוגבל, בעל דפנות סופיות, ולא נשאר חזק לנצח. מכאן שלא נכון, לא בשם התרפיה – להכיל בכל מצב, ומתוך סובלנות דיאלוגית, מטופל תוקפני; לא בשם הסוציולוגיה – לעזור לחלשים, הפגיעים והאלימים, כדי שיוכלו להשתקם על חשבון הבריאים היוצרים והאדיבים; ולא בשם הפוליטיקה – להכיל את חמאס על שלל איומי ההשמדה שלו והאגרסיה שלו, בשם המוכנות לשקט מול הטרור האלים והאגרסיבי שנושף בעורפנו. זוהי תפיסה מטעה ומוטעית.
כוונת ההכלה הטובה היא מערכת יחסים מורכבת בין מרחב אמפתי וגבולות ברורים בו זמנית. הכלה היא שפה של תנועה קדימה ואחורה. יש בה דיאלוג המתבסס על אמון ועל מבחן הניסיון והתוצאה.
400 אזכורים בתנ"ך
המושג השלישי הוא תקווה. תקווה נתפסת כמושג חווייתי חיובי, אישי וקולקטיבי, המעיד על אופטימיות, אולם לרוב היא נחשפת מתוך חוויה פסימית ומשברית. לא תמיד היא אופטימית ומשמחת; לרוב היא "נושאת הפכים". היא איננה מופיעה כמו בסרטים, בבת אחת לאורך זמן, אלא במנות קטנות של רגעי חסד. היא נצפית ולא מובנת, וכל ניסיון להכליל אותה נדון לכישלון מסוים.
כדבריה של אם שכולה בקבוצת נשים שעבדתי עימן אחרי מבצע צוק איתן: "תקווה זה לא שאני מחייכת, מתלבשת ויוצאת לקניות למרות שהבן שלי מת. תקווה זה רגע כזה שאני קונה אודם בסופר־פארם, וזוכרת שיש לי חור בלב לתמיד, ובכל זאת זה בסדר להתאפר ולחיות, אפילו בקטנה".
תקווה היא חוויה יצירתית סובייקטיבית ואישית, שנתמכת בהשתייכות לעם, למולדת, לקהילה, לאמונה וערכים. מחקר שערכתי בנושא הראה שמלבד המשאבים האישיים, גם היהדות וההיסטוריה היהודית הם מקור לתקווה. כאשר נשים למדו וחוו את הרעיון החסידי של "נשיאת ההפכים" דרך פסיכודרמה, הן יכלו ליצור משמעות חדשה לחוויה פרדוקסלית שקשה היה להכיל.
תקווה יהודית היא ביטוי לאמונה המוטמעת בנו לאורך הדורות, שניתן לקום מחדש לאחר השפלה או כליה. העם היהודי קשור למונח תקווה יותר מכל עם אחר. בתנ"ך יש יותר מ־400 אזכורים של השורש קו"ה. ניתן לומר כי רוב רובה של הספרות היהודית, מהתלמוד ועד הזוהר והחסידות, מניע את גלגלי התקווה בדימויים כגון נהר זורם, עץ חיים, באר מים, והאם־השכינה המבכה את בניה ומבקשת להחזירם למקומם, לשיעור קומתם.
התפיסה התלמודית בהלכה ובאגדה; הגישה הזוהרית לחוויית ריבוי הפנים של האל, כמו גם ריבוי פניה של החוויה האנושית הנעה מכאב ליצירה; החסידות שהאדירה את האותנטיות ואת פשטות האדם – ביקשו להשפיע על האדם להאמין כי יש בכוחו להמשיך את הבריאה ובמידה מסוימת להשפיע על גורלו בזכות התנועה בין הפכים. על כן תקווה היא חוויה המבטאת את היסודות הפסיכולוגיים שלנו, וגם את חלק א־לוה ממעל שהיא הנשמה.
התקווה היהודית היא תולדה של עם מקווה, שהמציא את האדם המקווה. הניסיון הפסיכולוגי הפרשני לשים את האמונה רק באזורי "האשליה הבריאה של הנפש" לא עובד. הנפש והנשמה זקוקות לחוויה מתווכת דיאלוגית ויצירתית של פרשנות שהיא מעבר ל"אני", כדי לחוש את החיבור הטוב לעצמי, לזולת, לחברה ולעם, ובכך לתקן את חוויית הנתק שהטראומה מעוללת. תקווה טובה (כי יש גם תקווה רעה) היא ההבנה שיש סיכוי, יש המשכיות ויש קצה חוט לאחוז בו גם כששורף בפנים.
ההבנה כי מקורות הידע הנפשי מצויים גם בדי־אן־איי ההיסטורי, התרבותי והאמוני, ולא רק חוויה פסיכולוגית שנשענת על היסטוריה פרטית, היא מקור מורחב לכוחות חיים. היכולת לנוע על רצף חווייתי שיש בו בכי וצחוק, תחושת חיים ומגע עם המוות, תנועה וחידלון, קימה ונפילה וקימה, מעידה על חיים ועל שאיפה להישאר בקצה הנורמלי של הקיום.
תקווה איננה אופטימיות מוגזמת. היא מורכבת מזיכרון קדום של הישרדות בריאה ויצירתיות מפתיעה, מהבנה עמוקה שאתה לא לבד, ושגם ברגעי הבדידות הנוראים יש מי שנמצא לידך. וכשאדם ואלוהים נעדרים, כפי שהרגישו רבים, האדם המחפש משמעות יחזור לנוע על ציר החיפוש אחר זולת שיבין לנפשו, ואחר אלוהים לא רק באופן סיזיפי, אלא גם בהנחה כי יש קול פנימי שדורש לפגוש אדם ואלוהים חיים, למרות הכל.
ככל שנסכים להרחיב את מושגי היסוד הללו לראייה רחבה יותר, נושאת הפכים, באופן חי ודיאלוגי, יש סיכוי שנבחר להמשיך לחיות לא מתוך אין ברירה או הצטדקות מתמשכת, אלא מתוך ידיעה שאנו ראויים לחיים טובים במדינה ובארץ הזו.
