לְמַעֵט נִגּוּנִים / עַד יִמָּלֵא פִּינוּ שְׂחוֹק וּרְנָנִים / וּמָחָה ה' דִּמְעָה מִכָּל פָּנִים (מתוך הפיוט "אתן לפועלי צדק", למעריב של שמיני עצרת)
בביתם של לייב ואסתר רוכמן היו מספרים שבאמצע אחת ההקפות של שמחת תורה באחת העיירות התנפלו פורעים על בית הכנסת. בשמחת תורה בשנים שלאחר אותו פוגרום, כשהיו מתפללי אותו בית כנסת מגיעים לאותה הקפה, היו מפסיקים את הריקודים, דופקים על השולחן, קופאים ושותקים, ואחר כך ממשיכים בהקפה הבאה. האם נקפיא את כל הקפותינו בחג שמחת תורה הקרוב? האם נשבית אותן בשנה הקרובה, כמכוות היכר לאורך שנים?
החגים – בין שהם מן התורה, כשמיני עצרת, ובין שהם פרי מסורת מאוחרת, כשמחת תורה – חרוטים במחזור השנה היהודי ועל לוח ליבו של העם, והם עמדו לישראל גם בעיתות פורענות ומשבר. לפי עדויות מן הגטאות, אפילו בימות האופל של השואה התאמצו יהודים יתומים, שכולים ורצוצים, למצוא בעוניים נחמה בשיור התורה הזאת ביום שמחת תורה. כבנים למורשת עמוקה, מחַיה ומחייבת זו, נקרא גם השנה ביום זה מקרא קודש; גם בפתח הסתיו הזה נזכיר גבורות גשמים ונפייט בתיקון הגשם ובתפילת גשם; וגם בתום שנה קשה זו נבטא את שמחתנו בסיום מחזור הקריאה בתורה ובהתכפת התחלתה להשלמתה. צוררינו ביקשו לחבל ביום שבתנו וחגנו דווקא, ואנו לא נחדל לדבוק ביום זה, בהלכותיו ובמסורותיו. ההלכה קובעת שאין אבלות בפרהסיה בחג, ולכן יש המבקשים שלא לשנות מהחגיגה הרגילה.
בוודאי לא ראוי לצאת במחולות ברשות הרבים, אך גם בין כותלי בית הכנסת לא ראוי לנטות לצד זה באופן מלא ביום המר הזה. בעמידתנו הכנה נוכח פני ה' נביא אל חגנו, אל תפילותינו ואל הקפותינו את השבר ואת הדמים שעדיין שותתים בגוף ובנפש של המכונסים בקהילותינו, בקהילות שגלו ובאלו שבמקומן, בארץ ובתפוצות, את זעקת החטופים, את מצוקת השכולים והפצועים ואת מסירות הלוחמים ובני משפחותיהם. גם אם לא תוחצן האבלות במלואה, שמחת חגנו זה תהיה ממועטת ומופנמת, שכן יד ביד עימה ייכנסו לבית הכנסת גם צריבותיה של הטראומה.
האם יוכל יום אחד להכיל מצבי נפש והלכי רוח מקוטבים כל כך? מלוח השנה אנחנו מכירים את סמיכות הימים של תענית אסתר לחג הפורים ואת סמיכותו של יום הזיכרון ליום העצמאות, סמיכויות שאולי באות לאזן ולהדגיש זיקות, אך לא לכול הן קלות. בכל זאת אפשר לחוש באיזו איכות יהודית שורשית במורכבות שקרבת הזמנים הללו אוצרת בתוכה. ואולם, האם אפשר להעמיס הפכים רגשיים כאלה על יום אחד, ובזיכרון טרי ונוכח כל כך?
אכן, מוכרים לנו ערבובי תוגה ואבל בעת שחתן וכלה מעלים את זכר החורבן על ראש שמחתם, או בפיוטים הנאמרים לאחר סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים ומבטאים את דאבת הלב מעת חסרנו אותה. האם נמצא גם בין חרכיו של יום שמיני עצרת פנים מגוונים, שאליהם נוכל לצקת את מה שרוחש בנו השנה?
מעיון בתפילותיו, פיוטיו והנהגותיו של יום זה, שנצטברו במהלך הדורות, מתברר שהוא אוצר בקרבו אפשרויות מסורתיות מגוונות ביותר.
התפתחותו של החג
חג שמיני עצרת המופיע בתורה שבכתב לא הצטיין באפיון מיוחד, מלבד שמו, "עצרת", מעבר לקורבנותיו ולהיותו מקרא קודש שמצווה לשמוח בו. כבר שבנו בו מן הסוכות הביתה, וכבר הנחנו את לולבינו ושאר מיניו. שום מצווה אינה מייחדת את היום הזה.
בשכבה התנאית הוטען היום הזה באופי ייחודי, הקשור בעיתויו בפתח ימות הגשמים. במסכת תענית נקבע שבו יתחילו להזכיר גבורות גשמים. פייטני הדורות הבאים העשירו את אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתוספת תחינות מפויטות לחיים הכרוכים בשפע מטרות שמיים. מבין שיטיהן אפשר לשמוע את רטט אי־הוודאות של הנזקקים לגשם התלויים בחסדי שמיים, ואת רעד הדין המאפיין את הימים הנוראים.
גוון שונה לחלוטין הוטען על יום זה במהלך הדורות הבאים, בהדרגה. שמיני עצרת (או למחרתו בגלויות) הפך לחג שמחת תורה. לפי ספרו החשוב של אברהם יערי, "תולדות חג שמחת תורה", לא ידוע לנו על חגיגת חג שמחת תורה בשמיני עצרת בארץ ישראל לפני המחצית השנייה של המאה ה־16. אומנם בבבל סיימו ופתחו את התורה בשמיני עצרת עוד בתקופת התלמוד הבבלי, אבל הכינוי "שמחת תורה" שימש לציון החג בארץ ישראל, בספרד, בצרפת ובאשכנז רק לאחר תהליכים ארוכים, של אימוץ המתכונת הבבלית לחלוקת התורה לחמישים וארבע פרשיות, הנקראות במחזור שנתי שראשיתו וסופו נעוצים ביום שמיני עצרת.
יום שמיני עצרת הניטרלי והפתוח של המקרא, שעליו הטעינו חכמים את משאלות הגשם, הועמס במטעני משמעות ובטעמי רגש נוספים כשצורף אליו חג שמחת תורה: בעיקרו הפך היום הזה בארץ לחג של שמחה בהשלמת הקריאה בתורה ובהתחדשות המחזור הבא.
לצד אלה מצויים בפיוטי העדות השונות ביטויים לעצבות עקב הסתלקותו של משה, שמסופר עליה בסוף פרשת וזאת הברכה, ושגם הפטרת היום פותחת בה. כבר בסוף הפיוט הקדום של הקליר, "אשר בגלל אבות", נאמרים דברים על מות משה, ועליו נוספו קינות של ממש בדרום צרפת, בצפון אפריקה ובאיטליה. אלו נאמרו במנהגים שונים סביב סיום התורה או אחרי ההפטרה. קהילות שונות יצרו מגוון תמהילים ודגשים; אלו הדגישו את השמחה בתורה, ואלו את הצער בהסתלקותו של הרועה הנאמן.
חלק מן הפיוטים הללו נכתבו בארץ ישראל, שבה שרר המנהג לסיים את מחזור הקריאה בתורה במשך כשלוש וחצי שנים. במקורם היו חלק מהפיוטים האלו קרובות לסדר "וזאת הברכה", שבארץ ישראל היה נקרא בכל מחזור במועד אחר בשנה, פיוטים אחרים שעסקו בפטירת משה נועדו מראש לז' באדר, יום פטירת משה לפי המסורת. משנתקבלה המסורת הבבלית ויום שמיני עצרת, או למחרתו, הפך להיות היום הקבוע של סיום התורה ותחילתה, הועברו פיוטים אלו לחג שמחת תורה ובזקו עליו תבלין של תוגה. בספרה "שירה של פרשה" מוסיפה פרופ' שולמית אליצור שכותבי הפיוטים על מות משה אינם מקוננים רק על האיש משה; יש בהם קינה על עצם המוות שאליו נידון כל חי, שהרי "משה מת – מי לא ימות?"
אכן רובנו מכירים את שמחת תורה כחג של ריקוד שמח וקצבי, כחג מוחצן יחסית שנהגו בו גם חריגות מהסדרים הרגילים, כחג שבקהילות חסידיות אחדות מעודדים אפילו להתבשם בו, כמעט כמו בפורים ויש "מהדרין" בו אף יותר. אולם העיון במסורותיו לעדותיו השונות מעלה שגם עד הנה התנקזו אליו גוני רגש וטעם שונים: בצד השמחה וההקפות מזכירים בו גם את נשמות המתים; בצד ההתרגשות מסיום התורה, מעליית חתני התורה ו/או כלותיה ו"כל הנערים" יש בו גם ביטויי צער הכרוך בפטירת משה רבנו איש האלוקים, ואולי באימת המוות בכללה; ובצד שקיות הממתקים המשמחות ליבות הילדים, רועדים בו גם החקלאים המצפים שה' ישיב רוחו וייזלו מי גשמים.
"עֵדָה כְּצִפּוֹר לְכוּדָה"
אשתקד אירע ביום הזה מה שאירע, ועדיין אותותינו איננו רואים, ולא איתנו יודע עד מה ועד מתי. חטופינו עדיין שבויים, קהילות רבות גולות מבתיהן, חיילינו מחרפים עדיין נפשם בקרב ומשפחותיהם בעורף, משפחות שכולות שרויות באבלן, והעם בארץ ובתפוצות מיוסר ומאוים. טרם רחקנו מן המאורעות כדי לחשוב על כינונו של "שמיני עצבת" לדורות, אבל ברצוני להציע כמה רעיונות לקלסתר פניו של החג הקרוב בתוך בתי הכנסת, העשויים להיבנות על התשתית המסורתית המגוונת המוצגת כאן:
א. תוספת תחינה מרכזית. לפני שיוצאים ל"יזכור" תיוחד תפילה על נשמות הנרצחים והנהרגים ביום זה, שתתייחס לכל הרוגי המלחמה, האזרחים והחיילים. זו יכולהכמובן להיות תפילת יזכור ספציפית, אך אפשר לנסח תפילה רחבה יותר שאינה מצטמצמת לגבולות "יזכור" אלא תכיל גורמים רבים במה שהשתלשל וממשיך להשתלשל מאותו יום מר – התייחסות לחטופים ולפצועים בגוף ובנפש ולמשפחותיהם, ולקהילות שעברו ועוברות מה שעוברות; ויחד עם זה הדגשת רוח ההתנדבות ועידוד תהליכי איחוי וערבות בעם, כראוי ליום של עצרת, כלומר של התכנסות והתאספות (תחינה כזאת ניסחה מנכ"לית בית הלל, הרבנית שלומית פיאמנטה, והיא עתידה להתפרסם בחוברת שהארגון יוציא בקרוב).
בקהילות הפתוחות יותר לשינוי ורוצות להרחיב עוד מעמד זה, אפשר לעשות זאת באמצעות יצירה עכשווית של קינות המתבססות על קינות מות משה. אפשר, למשל, לשאוב השראה מקינות המדובבות את אימו השכולה (והקשישה) של משה, כגון "צָעֲקָה יוֹכֶבֶד בְּקוֹל מַר וְקָשֶׁה: / סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה? // שַׁאֲלוּ לְחוֹרֵב שַׁאֲלוּ לְסִינַי / אָנָה פָּנָה עֶבֶד אֲ־דֹנָי / וְאָנָה הָלַךְ מַחְמַד עֵינַי / וְכָהוּ מְאוֹרַי / כִּי נִגְרַע מֹשֶׁה / סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה?". אולי תרים פייטנית בת זמננו את הכפפה ותדובב אם שכולה אחרת בסגנון דומה?
ב. ההקפות. גם באופן מסורתי, לא בכל קהילות ישראל התבטאה השמחה בתורה בריקודים קופצניים. בקהילות אחדות היו מקיפים במעגל אחד כל הקפה, בצעידה הדורה ומכובדת. במחזורים חסידיים אפשר למצוא, לצד פיוטים הקשורים לתורה, פיוטים שבמוקדם הכיסופים לקב"ה והערגה אליו, כמו "האדרת והאמונה", "ידיד נפש", "א־ל מסתתר", "אין כאלוקינו", "ויאתיו". אני מניחה שחלק מהפיוטים הללו הושרו בעמידה ולא בריקוד. אפשרויות כאלה יכולות אולי לבטא השנה את המיית הלב, יותר מאשר שמחה מתפרצת.
הפיוט "אלוקי הרוחות הושיעה נא… עננו ביום קראנו", החורז בין ההקפות, יכול להלום מאוד את רחשינו השתא. כדאי להאזין למילים השגורות בפינו, וגם אם נשיר את נעימתו המוכרת משנים עברו, אולי נאט בה קצת ובמקום לקפץ נתחנן: "עננו עננו ביום קראנו".
באירוע הנשי "דברו על לב ירושלים", בתשעה באב השנה, שרו עולש גולדברג, אודהליה ברלין וחברותיהן את הפיוט הזה למנגינה המוכרת שבה שר שלמה קרליבך את מילות איכה "על אלה אני בוכיה". הצמדה חזקה כזאת של מילות שמחת תורה ללחן המתקשר ליום החורבן אפשר לקיים גם ביום שמיני עצבת – לשיר מילים אלו בלחן המתקשר בתודעה עם העין היורדה מים כי רחק ממנה מנחם.
גם למעדיפים לרקוד ריקודים קצביים שתנועתם סוחפת יותר – אפשר לבחור בשירים שבמרכזם העם, כגון "הושיעה את עמך", "אנא בכוח", "אום אני חומה", "למען אחי ורעי", "עם ישראל חי", "ובאו האובדים", "ברכנו אבינו". הרי לעומת חג השבועות, המדגיש את מתן התורה ממרומי ההר והשחקים, החג המאוחר שמחת תורה פרץ מלמטה, מן העם. עממיותו והיעדר ההיררכיות המאפיין אותו מתבטאות בצורת המעגל השולטת בו ובעניינים נוספים שלא כאן המקום להרחיב בהם. השנה, יותר מבשנים אחרות, נבקש לבטא ולחזק את כוחו של עמנו, לעודד את רוחו ולהתעודד בה.
הרב עמית קולא, רבו של קיבוץ עלומים שבעוטף עזה, הציע כמה הצעות הקשורות לאופיין של ההקפות, בהן ההצעה לייחד כל הקפה לאחד היישובים הפגועים שאינם יכולים להשתתף בשמחת התורה, ובראשה ידברו על מה שפקד את היישוב המסוים ויספרו – לאחר הכנה – בקצרה על פועלם של אנשיו בשמיני עצרת אשתקד.
ג. פיוטי גשם ותיקון הגשם. בשירת הפיוטים אפשר להתעכב בבתים המהדהדים את אירועי זמננו. למשל בתיקון הגשם המושר אצל עדות המזרח: "בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן תְּבָרֵךְ עֵדָה / בְּפַחֵי יָגוֹן כְּצִפּוֹר לְכוּדָה" או בתפילת הגשם המושרת אצל האשכנזים ("זכור אב") ומסתיימת במילים "תּוֹלְדֹתָם נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמַּיִם / תֵּפֶן כִּי נַפְשֵׁנוּ אָפְפוּ מַיִם". בחוברת שעתיד להוציא ארגון בית הלל יופיע "תיקון הגשם" הספרדי בגרסה מיוחדת לשנת תשפ"ה, וכן בתי תוספות לפיוט תפילת הגשם האשכנזית, שהפליאה לנסח הרבנית שלומית פיאמנטה.
הפייטן והמלחין יגל הרוש כתב את קינת בארי בלחן המרוקאי של תיקון הגשם. בריאיון לאחיו, עודד הרוש, הסביר שלחן זה משותף גם לקינה לתשעה באב הנפתחת במילים: "גְּרוּשִׁים מִבֵּית תַּעֲנוּגֵיהֶם עָיְפָה נַפְשִׁי מוּל הוֹרְגֵיהֶם / לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם". בט' באב השתא קוננו את קינת בארי של הרוש בבתי כנסת רבים, ומן הסתם בשמיני עצרת יינשאו הדי הפזמון "עֵינִי נוֹבְעָה מַיִם מֵעֹמֶק שִׁבְרִי", על צלילי הלחן הצפון־אפריקאי המוכר שבו יבקשו שה' יפתח את אוצרות השמיים.
אפשר להציע גם להוסיף להכרזה "שאתה הוא ה' אלוקינו משיב הרוח ומוריד הגשם", לא רק את המילים "לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות, לשובע ולא לרזון", אלא גם תוספות שהופיעו בחלק מהגרסאות הישנות: "לזול ולא ליוקר, לאהבה ולא לאיבה, לשלום ולא למלחמה".
ד. "כיבודים" הרווחים ביום שמחת תורה, כגון חתנים וכלות תורה ובראשית, נושאי ספר התורה, יישמרו לאנשים הקשורים למאורעות השנה החולפת.
כוחה של המסגרת
הוצעו בזה רעיונות של חידוש על גבי המצוי במסורות שבידינו. כמובן כל קהילה תנווט כפי שמתאים לה, ברגישויות ההולמות את קורותיה, את המוצאות את חבריה ואת נטיותיה הכלליות. כל קהילה תבחר כמה להדגיש קולות מן המסורת – שכאמור אם ננבור בה מעט, נגלה שהיא מכילה מגוון פנים – וכמה להדגיש את השינויים היצירתיים במעשים, בתוספת טקסטים או בשינויים קלים בהם, בבחירת לחנים ובאופני השירה והריקוד וכדומה. יש להיות רגישים לכך שייתכן שבקהילות מסוימות, לפעמים דווקא כאלו שנפגעו מקרוב, ההיאחזות במסגרת המסורתית, בלא חידוש, תחזק ותייצב. מן הסתם יתגלעו חילוקי דעות בתוך הקהילות בין מי שיבקשו לבטא את שאירע או להתמודד איתו בדרכים מחודשות ובין השמרנים הנוטים להיעגן במוכר ולשאוב ממנו כוחות. חשוב לשמור על קשב ורגישות לחברי הקהילה בדיונים כאלה.
אסיים בשורות מפיוט ה"זולת" לשמיני עצרת, "אמונים אשר נאספו":
אֱמוּנִים אֲשֶׁר נֶאֱסָפוּ / בְּרָכוֹת נִכְסָפוּ / גַּם קוֹמָתָם כָּפָפוּ / דְּבַר חִנּוּנָם הֶעֱדִיפוּ.
הוֹבִילֵם לְאָהֳלֵיהֶם לְשָׁלוֹם / וְיִמְצְאוּ שָׁם שָׁלוֹם / זֶרַע הַשָּׁלוֹם / חַסְּנֵם בְּצֶדֶק וְשָׁלוֹם.
…שְׁמֹר הֲדוּרִים / שַׁכַּח אֲרוּרִים / תְּקוֹמֵם עֲדָרִים / וּנְרוֹמִמְךָ כְּקָרְעֲךָ גְזָרִים.
