במהלך שנות הארבעים, על רקע מלחמת העולם השנייה, הפסקת העלייה וקשיים כלכליים עצומים, התגלו ניצני התפוררות והתפלגות בכמה קיבוצים של תנועות הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד. בסיום מלחמת העצמאות, וליתר דיוק מ־1951 ואילך, הפך הטפטוף לשיטפון. שמונת מקרי הפילוג שמתאר דורון נדיב בספרו "שברים בשמש" מוכיחים שֶלשם שרידותו של הקולקטיב המשותף לא די בתקנונים. דרוש משהו מופשט יותר ועמוק: רצון אמיתי ל"בְּיחד", שהוא הבסיס הערכי לקיומו של הקולקטיב הקרוי קיבוץ.
בספרם "יחיד בַּיחד: קהילה קיבוצית בין הכלה להדרה" (מוסד ביאליק ויד טבנקין, 2023), מתארים ארנה שמר ומנחם טופל את הקיבוץ בראשית ימיו. לדבריהם, בעקבות אתוס הצבר החלוצי, שבנה חברה חדשה תוך מחיקת העבר הגלותי וביטול מאוויים אישיים שאינם מקדמים את המשימה הקולקטיבית, נעשתה החברה הקיבוצית לחברה אחידה. סממנים אינדיווידואליים השונים מהכלל או שאינם משרתים אותו, הושקטו או הושתקו. השונות הוכתרה כמאיימת, והדברים קיבלו ביטוי בתקנונים ונהפכו למכלול הסוציאליזציה שחונכו לה הדורות הבאים.
המרחב הקיבוצי עוצב סביב הדומוּת, ואתוס האחידות קיבל נראות דומיננטית והתווה את התודעה הקיבוצית. מי שבחרו בשונות מרצון, כגון מקצוע או השתייכות פוליטית שונים מהמקובל על הקיבוץ, קיבלו יחס מעניש ומרחיק. יומנים אישיים סודקים את האידיאל ומגלים עד כמה היו קשים הוויתור וההדחקה של החלומות האישיים למען החזון המשותף. מי שנולד או נשאר בקהילה הקיבוצית קיבל עליו להיות כמו כולם.
כדי לשמור על צביונו כקהילה מאורגנת פיתח הקיבוץ את "אתוס הדומוּת", ומיסד מנגנונים של "עיגון ההכלה". כלומר, הגדרת הזכאים להשתתף בחברת הקיבוץ באמצעות "הסדרים מגבילים". מצד שני הוגדרו גם הֶסדרים שקובעים מי אינם זכאים להשתייך, ולשם כך התקיים "עיגון ההדרה": הסדרים המנתבים את הכניסה והיציאה מההשתייכות לקיבוץ, ומנגנונים מוסכמים "המאפשרים להרחיק אנשים מסוימים".
"מי שנולד או נשאר בקהילה הקיבוצית", כותבים שמר וטופל, "קיבל על עצמו את המוסכמות להיות כמו כולם ולהיזהר מ'מה יגידו'. הגבולות הוטמעו וקיבלו חיזוקים מעוצמת הקהילה המאוחדת… הקהילה אף הבטיחה הַחֲרשת התנגדויות בקיבוץ באמצעות יצירת 'נירוונה' של נוחות וביטחון המשמרים את הסטטוס־קוו הקהילתי". היום היינו קוראים לזה "כלוב מזהב" או "אזור נוחות", שקשה לפרוץ אותו או לוותר עליו.
ואולם, כל המנגנונים וההסדרים לא יכלו למנוע, בעיתות הפילוג בקיבוצים, נזקים והרס בעקבות צמיחת מוקדי כוח נגדיים, הופעת יחידים תאבי שליטה ובעלי כריזמה ויכולת מנהיגות, או היווצרות הבדלי סטטוס ויוקרה של תעסוקה בקיבוץ או בארגונים הקשורים אליו, שהפֵרו את עקרון השוויון. במקרים של ויכוחים רעיוניים, אי־הסכמות פוליטיות או הבדלים באורחות חיים ואמונות בתוך הקולקטיב, אפילו קיומם של מנגנונים מוסכמים לא היווה ערובה לטיפול מוצלח בסכסוך, כשלאחד הצדדים או לכולם לא הייתה מוטיבציה לפשרה כדי לשמור על המסגרת.
נגד פתרונות בהסכמה
להשׂמאלה הפוליטית ששטפה ופילגה את הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד יש גיבור מרכזי אחד: משה סְנה. נדיב מתאר בהרחבה את השינוי שעבר סנה ממנהיג ציוני ורמ"א (ראש המטה הארצי של ההגנה) בהנהגת בן־גוריון, לקומוניסט ואיש מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) האנטי־ציונית, הפרו־סטליניסטית ופרו־ערבית. סנה, רופא במקצועו, איש חריף ומשכיל, הוגה דעות ובעיקר בעל כריזמה אדירה, הצליח לסחוף אחריו אנשים בולטים להצטרפות אל מפ"ם, שנוסדה ב־1948 מתוך הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד.
התהליך התחיל, כמו אצל רבים מבני אותו דור, בסוף מלחמת העולם השנייה, כשהסובייטים נתפסו כמנצחים הגדולים על הנאצים וכמי שיביאו לעולם ההרוס בשורה של חברה חדשה, צודקת ושוויונית, ובעיקר – כזו שמבטיחה שלום לנצח. התמיכה הסובייטית בישראל בהצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר, ובאספקת נשק ומטוסים באמצעות צ'כוסלובקיה, הפכה אותם לחביבי הקהל (או לפחות חלקו) גם במדינת ישראל. סנה התעלם מהאנטישמיות הסובייטית, מ"משפט הרופאים" ומחיסול מובילי התרבות היהודית בברית המועצות, ובעיקר מרצחנותו של סטלין כלפי נתיניו.
אפילו "משפטי פראג", שבהם הועמד לדין ב־1952 באשמה מבוימת גם מרדכי אורן, איש קיבוץ מזרע של השומר הצעיר ושליח התנועה לאירופה, לא ציננו את הערצתו של סנה לסטלין ולברית המועצות. יחד עם החסיד השוטה שלו, חבר הכנסת ממפ"ם יעקב (קובה) ריפתין, סנה משך אחריו צעירים עירוניים מחפשי בשורות אוניברסליות, וצעירי קיבוצים מהשומר הצעיר והקיבוץ המאוחד ש"שמש העמים" והכריזמה של סנה סנוורו אותם.
מ־1951 ועד 7־1956 ניצבה הנהגת הקיבוץ המאוחד בפני משבר מתמשך, הקשה בתולדותיה. במהלך הפילוג עזבו את הקיבוץ המאוחד כ־5,024 חברים (38.4% מכלל חברי התנועה); מכלל 83 קיבוצי התנועה, נותרו בו רק 58 קיבוצים. בניסיון לעבור בהסכמה ובשקט את תהליך ההיפרדות הבלתי־נמנע, מונתה "ועדת השלושה". בראשה עמד אברהם הרצפלד, אחד מאבות ההתיישבות, ולצידו שני חברים מרכזיים, אחד ממפא"י ואחד ממפ"ם, שנקראו למצוא פתרון למשבר. אורגנה שורה של פעולות מניעה לפילוג, שהחלו בסמינריונים ובשיחות של ההנהגה עם חברי הקיבוצים לעצירת הפילוג, ונמשכו בדיונים למציאת הסדר מוסכם ומעברים של קבוצות מקיבוץ לקיבוץ. ואולם הלך הרוחות בתנועה היה נגד פתרונות בהסכמה. האווירה ששררה בקיבוצים הושפעה בין השאר מהתרבות הצבאית־כוחנית שאפיינה כמה ממנהיגי התנועה הבולטים: יגאל אלון, ישראל גלילי, יצחק טבנקין, בני מהרשק ויצחק בן־אהרן. גם הקבוצה שסבבה את סנה וריפתין לא בחלה באמצעים אלימים, וכך הלכו האירועים והסלימו עד שהגיעו לשיא במאבק האלים על חדר האוכל של קיבוץ יד־חנה.
"חטפתי צינור מברזל בראש"
דורון נדיב מתאר שמונה קיבוצים שהתפלגו, ושבכל אחד מהם נשאו אירועי הפילוג אופי שונה. הפילוג הקשה ביותר אירע ביד־חנה. מזכירות הקיבוץ המאוחד הטילה על שני חברים "לארגן פלוגה מקובצת" כנגד השתלטות השמאל. מטה הפעולה התמקם בכפר־יונה. "עקב מידע מוקדם לא הופתעו אנשי השמאל מהגעת הפלוגה והיו מוכנים", מתאר נדיב. "בין 6 ל־7 במרץ התרחשה מערכה אלימה ופרצה תגרה בחדר האוכל ובסביבתו… התגרה הייתה פרי הבנתם של תומכי סנה כי מי שישלוט בחדר האוכל ישלוט במשק".
חבר יד־חנה דב ורדי מספר: "נלחמנו בשביל הבית. המנטליות של הפלוגה המקובצת הייתה שהם לא רצו להרים יד, אבל אנחנו נלחמנו על הבית וידענו שאסור לנו להפסיד בחדר האוכל… במהלך העימותים נפצעו 12 איש, קצתם אף קשה".
חבר אחר, זאב איבינסקי, העיד: "אני עשיתי שטות אישית כשהם צרו עלינו… יצאתי אליהם… ואז חטפתי צינור מברזל בראש… אני יודע מי הנחית את הצינור… והיה שם בחור אחד מהקבוצה הזאת שסוכך עלי. חטפתי זעזוע מוח… יותר מאוחר פינו אותי לבית החולים".
מדוע גלש העימות לפסים כה אלימים, ומדוע השתייכו כל הפצועים רק למחנה הקיבוץ המאוחד ולא למחנה השמאל? על פי נדיב, השוני בנקודת המוצא ובמטרות הצדדים מסביר את אופייה האלים של המערכה. מחנה הקיבוץ המאוחד נהג בהבלגה משום שמטרתו הייתה להגן בלבד, להפגין נוכחות עד להכרעת מוסדות ההסתדרות בנדון. מנגד, מחנה השמאל נהג באלימות כדי למנוע את גירושו מהמשק. נקודת המוצא של מחנה השמאל, שמנה כ־60% מחברי המשק, הייתה שזכותם על המשק נבעה מהיותם הרוב המוחלט בו. תחושתם הייתה שמזכירות הקיבוץ המאוחד רוצה לגרש אותם בכוח, ומטרתם הייתה לסכל כיבוש זה ולמנוע את גירושם.
גם מאוחר יותר, כשמחנה השמאל ניצח ונשאר ביד־חנה, המוסדות מנעו מהם אספקה ומזון ואשראי, ולמעשה הרעיבו אותם. אנשי יד־חנה "עמדו נגד הממסד הישראלי והתנועות המיישבות שניסו להחניק את המשק הקומוניסטי… עברם הטרגי (בשואה) העניק להם תעצומות נפש".
סוף דבר: השורדים של יד־חנה החזיקו מעמד עד 2005. אז הפכו ליישוב קהילתי וקלטו 30 משפחות מפונים מצפון השומרון (רובם מחומש) ומחבל עזה, ושמם שונה ל"יד חנה חומש". ב־2010 התרחב היישוב לכ־300 משפחות.
שאפתנות אישית וקנאות אידיאולוגית
ראויה לציון העובדה שכל הפילוגים ההיסטוריים בתנועות הקיבוציות שתועדו במחקר, התרחשו בזרמים החילוניים. קיבוצים דתיים שינו בעבר את צביונם מקיבוץ למושב שיתופי (לרוב בגלל החורבן וההקמה־מחדש במקום אחר בעקבות מלחמת השחרור), אבל שמרו על המסגרת החברתית ועל הסולידריות והמחויבות ההדדית, ולא התרחשה בהם שבירה אלימה של השותפות.
לצד תיאור דמותו ומהפכיו הפוליטיים של משה סנה, המעניינים לעצמם, תיאורו של דורון נדיב את האירועים בשמונת הקיבוצים יוצר במצטבר תמונה לא פשוטה, אפילו מפחידה, של מאבקים שאינם תמיד מוצדקים או הכרחיים, אך משקפים אווירה רוויית שנאה, מרירות, תאוות כוח וחוסר התחשבות בצורכי הכלל.
אותם הלכי רוח של שאפתנות אישית ואותה קנאות אידיאולוגית, ואולי אפילו אותה חתרנות מאותו בית יוצר, שבו והתפרצו ביתר עוצמה בשנה הקודמת. הן בהתנגדות האנרכיסטית לניסיונות לתקן את המערכת המשפטית, והן במסע החילוני כנגד "הדתה" וכנגד ביטויים של שמירת מסורת יהודית במרחב הציבורי. המציאות ההיסטורית העגומה מן העבר עלולה להתרחש גם בימינו, אם ניגרר לקיצוניות ללא מעצורים. כדאי להקדיש זמן לקריאת הספר הזה, מתוך מחשבה ותשומת לב, ואולי גם הפקת לקחים.
שברים בשמש
ההשמאלה בתנועה הקיבוצית 1948–1956
דורון נדיב
יד טבנקין ויד יערי בסיוע מוסד ביאליק, 2024, 221 עמ'
