תמונות של ילדים רצים למקלט בזמן אזעקה, כמו שראינו אתמול (שלישי) בנהריה, הן תמיד תמונות שוברות לב. במדינה ריבונית ילדים לא אמורים לנוס על נפשם בחרדה בגלל כלי טיס עוין של האויב. לא בשביל זה הקמנו מדינה ולא בשביל זה יש לנו צבא עם תקציב שהוא בור ללא תחתית. ובכל זאת, ככה זה במלחמה, גם ילדים נמצאים תחת אש, והצפון במלחמה כבר 11 חודשים. למעשה, בשבועות האחרונים המלחמה הולכת וזולגת מהרצועה הצרה של 43 היישובים המפונים אל החלקים המאוכלסים של הגליל והגולן, ומראות של ילדים ומבוגרים תחת אש ואזעקות הולכים ונעשים חלק משגרת החיים בצפון, לא משהו ששווה להקדיש לו יותר ממבזק קצר בכלי התקשורת. גם את רשימת ההתרעות של פיקוד העורף הזיזו הצידה במסך הטלוויזיה. זה נועד לשפר את הקריאות, אבל התחושה היא שלא רוצים שנפריע לתושבי המרכז באמצע תוכניות הריאליטי שלהם עם הריאליטי שלנו.
ובכל זאת, חשוב לומר שבניגוד לטענות, מדינת ישראל לא ויתרה על הצפון. אחרי המתקפה הגדולה שהייתה לפני כשבועיים, שבה לקחו חלק כ-100 ממטוסי חיל האוויר, נשמעה הטענה שרק כאשר הטילים מכוונים לכיוון המרכז, ישראל מגיבה או יוצאת למתקפה רצינית, אבל כשאותם טילים מכוונים לצפון המטווח, איש לא עושה דבר. זה שקר או אשליה, שהרי צה"ל תוקף את חיזבאללה בלבנון כמעט כל לילה, גם אם לא עושים מזה חגיגה תקשורתית כמו במתקפה הגדולה ההיא.
רק השבוע תקף צה"ל בסוריה ובלבנון עשרות רבות של מטרות צבאיות באמצעות טונות של חומר נפץ. רק כדי לשבר את האוזן לגבי העוצמה של התקיפות, הבוקר (רביעי) התעוררו תושבי מעלות תרשיחא בשעה 5:00 בבוקר מהדי הפיצוצים של תקיפה ישראלית שהייתה במרחק 20 ק"מ מהעיר השלווה. הדי הפיצוצים נשמעו גם באזורים סמוכים אחרים בגליל. אלפי המשגרים ואמצעי הלחימה שהופצצו בתקופה האחרונה, שמספרם עומד לפי ההערכות על 7,000 לכל הפחות, ביניהם גם טילים כבדים וארוכי טווח, הם אמצעי לחימה קטלניים שאף אחד כבר לא יוכל לירות לעבר נהריה, הקריות או חיפה. וגם לא לעבר תל אביב. הבעיה היא שאנחנו לא רואים את מה שנמנע, אלא רק את מה שלא נמנע. מספיק כלי טיס עוין אחד שמצליח לחדור לתוך תחומי ישראל כדי לייצר עשרות התראות ביישובים רבים ולהכניס 70,000 תושבים למקלטים, כפי שהיה בנהריה השבוע. כך נוצרת אשליה של הפקרה והזנחה. אבל אין מאה אחוזי מניעה ואין מאה אחוזי יירוט. מספיק משגר אחד חמוש ברקטות בודדות כדי לפגוע בשגרת החיים של תושבי הצפון, ולכן אזעקות היו ויהיו כל עוד האויב יהיה מוכן לסכן נכסים כדי לפגוע בנו.
בינתיים גם ישראל וגם חיזבאללה מעדיפים לנהל את המערכה על אש קטנה. את המחיר משלמים התושבים שבחזית, אבל צריך לזכור שאם תהיה מלחמה מלאה מול חיזבאללה, הפגיעה בעורף תהיה קשה בהרבה והמחיר יהיה גבוה מאוד, כולל פגיעה נרחבת בחיי אדם, תשתיות ובעקבות כך גם במשק הישראלי. חשוב גם לזכור שכאשר לנו קשה, לצד השני קשה פי כמה וכמה. צה"ל פוגע בעומק לבנון וסוריה כמעשה שגרה ביום ובלילה. רוב מוחלט מתושבי הכפרים השיעים בדרום לבנון התפנו צפונה, כשהם משאירים אחריהם כפרי רפאים נטושים. אלפי בתים נחרבו, עוד אלפים נפגעו בצורה קשה, זאת לצד מאות מחסני אמצעי לחימה, עשרות מנהרות וחמ"לים קדמיים שהפכו לאבק. לאויב יש גם יותר מ-430 הרוגים, בהם מפקדים בכירים כולל מח"טים ורמטכ"ל חיזבאללה, וגם אלפי פצועים. וזה רק מה שאנחנו יודעים והתפרסם בגלוי. אפשר לשער שצה"ל גם פגע בנכסים מסווגים ששני הצדדים לא רוצים לגלות שהיו ונפגעו.
נתקענו במצב ביניים קשה, לא פה ולא שם, אבל מאות אלפי תושבי קו העימות בצפון, שהתרחב בשבועות האחרונים קצת יותר דרומה, צריכים להמשיך ולחשוק שפתיים. אין לנו אפשרות אחרת. זה אולי נראה כך, אבל ממשלת ישראל לא ויתרה עלינו ולא ויתרה על הצפון. מצד שני, היא גם לא אימצה אותנו מחדש אל חיקה הריבוני; למרות כל ההצהרות הלוחמניות, נותרנו חזית משנית, שבה מתבשלים לאט התושבים המפונים והלא-מפונים כאחד, בזמן שישראל וחיזבאללה מנהלים סבבי פינג-פונג סבלניים ואיטיים, במקום לעבור למשחקוני ההכרעה ולהנחית מכת מחץ. מה שנותן תקווה לתושבים היא האמונה שהסבל הזה הוא זמני, ולבסוף תחליט ממשלת ישראל לצאת למערכה רחבה בלבנון כדי להשמיד את חיזבאללה. אפשר רק לקוות שגם ממשלת ישראל יודעת את זה.
