יבשת אנטרקטיקה מציתה כבר שנים רבות את הדמיון האנושי ואת פחדיו. בשנות השלושים, טייס הקרב האמריקאי ריצ'רד בירד יצא לשם ביוזמתו הפרטית וסיפר כי ראה עצמים מעופפים שיכולים לטוס במהירויות מדהימות. ב־1938 גרמניה הנאצית שלחה משלחת כדי לבדוק אפשרות להקמת בסיס צבאי. יש הטוענים כי הם גם הקימו אותו במקום סודי ושמו בסיס 22, והחלו לשגר ממנו חלליות. כמה שנים לאחר מכן גם האמריקאים שלחו משלחת צבאית, אך ספינה אחת נעלמה ללא זכר. עם הזמן התגלו ביבשת הקרח תגליות מופלאות.
הווארד פיליפס לאבקרפט (1937-1890) האמריקני, נחשב, אולי יחד עם אדגר אלן פו וסטיבן קינג, לגדול סופרי האימה. בחייו הוא לא זכה לעדנה רבה עם יצירתו, וסבל לא פעם מלעגם של מבקרים שטענו כי מדובר במעין טראש גותי, סטטי, שנועד לגרום לאנשים להתבוסס בפסיביות ובבורות שלהם. הוא עצמו נאלץ לחיות לא פעם בתנאי דוחק, עד שמת בגיל 47 מסרטן. לאחר מותו, כפי שקורה בלא מעט מקרים, הפרספקטיבה על כתביו החלה להשתנות. אפילו חורחה לואיס בורחס הקדיש לו אחד מסיפוריו (There Are More Things, ספר החול, 1975), ועם הזמן חלה הסכמה בקרב רבים על חשיבותו, כמי שנטע את האימה בעיקר בלב הפרבר האמריקני, אבל התפרש גם למחוזות אחרים, גלובליים, קוסמיים.
לאבקרפט הוא למעשה ממשיך דרכם המובהק של ז'ול וורן, ה.ג'. וולס, אדוארד בולוור־ליטון ואחרים שהבליחו בסוף המאה ה־19. כפי שוורן וליטון זיהו את פנים כדור הארץ, ו־וולס את החלל – מרחבים לא ממופים, ומה שלא ממופה, מעורר אימה – כך בספר זה זיהה לאבקרפט את פוטנציאל האימה הגלום באנטרקטיקה, שגיבורו מכנה אותה "ישימון אחרון של סודות אסורים ושממה לא אנושית, מקוללת מזה עידנים", וכן כמקום שבו "שוררת רוח הדמונית מההרים שלבדה יכלה להוציא מדעתו כל אדם שהיה שם, באמצע השממה".
אב רוחני לסרטי מד"ב
הספר, שנכתב בשנות השלושים ומתפרסם כעת בעברית, מגולל את מסעה של משלחת מדענים בעלי כוונות תמימות לחקור את המקום מבחינה גיאולוגית. כבר עם הגעתם הם מרגישים, לפחות האני הדובר מרגיש, שמשהו לא מסתדר עם מערכת הציפיות שלהם; זה לא המקום שאותו ראו במפות ושעליו שמעו, זו טריטוריה אחרת לגמרי. מעבר למרחבי הקרח הקרובים הם מזהים רכס הרים עתיק ומסתורי שרגל אדם לא דרכה בו מעולם, וחושיהם חווים אי־אילו תופעות מוזרות ונטולות הסבר. נראה שהמציאות הממשית סביבם נפרמת.
כמו בלא מעט סרטי אימה מד"ביים, שספר זה בהחלט יכול לשמש כאב הרוחני שלהם, כבר בהתחלה חלק מחברי המשלחת נמצאים מתים. ישות צמחית ביולוגית כלשהי הייתה כנראה האחראית לכך, אם כי לא ברור כיצד בדיוק. בשלב זה, במקום לקפל את הזנבות, לברוח מהמקום כל עוד נפשם בהם (הם לא בחלל, הם בכדור הארץ), הם בוחרים בכל זאת להישאר. אחרת, כמובן, אין סיפור. אבל גם משום שכמעט תמיד בספרים מסוג זה המדע קודם לכול, גם להישרדות. ותמיד יש מחיר לידע הנסתר, האסור.
בהתאם לז'אנר גם חלק מהמכשירים מתקלקלים, וכפי שבסרטי חלל יש סצנות שבהן האסטרונאוט יוצא במין שפגאט אקרובטי על כנף החללית כדי לתקן בורג סורר, גם כאן התיקונים נעשים בסביבה בלתי סלחנית ובהוויה של רוחות מופרעות וקור שקשה לשאת.
נראה שלאבקרפט הושפע מתיאוריו של בירד, אבל הוא לא מתאר צלחות מעופפות אלא משהו הרבה יותר סבוך, מעניין ומורכב. אנטרקטיקה, עבור המדענים בספר ובכלל, היא חידה, ואת חלקה הראשון הוא פותר בכך שאכן פעם, לפני עידן הקרח, שכנו במקום יצורים מכוכב לכת אחר.
הממצאים שהשאירו במקום מראים כי היו מפותחים מאוד טכנולוגית, הרבה יותר מבני האדם במאה ה־20, והם אף הותירו מעין שאריות ביולוגיות – תפלצות הקיימות במערות השונות ביבשת, משהו שבין חי לצומח, בעל ראש דמוי כוכב, אבל טורפני וצמא דם. הממצאים מעידים גם על צורת חיים חצי סרטנית חצי פטרייתית, שגם היא הייתה סופר־אינטליגנטית וברחה לפני שעולמה קפא. ובקיצור,על־עולם חי ושופע ובלתי מוכר. בכך לאבקרפט מעניק פרשנות משלו למיתוס עתיק יומין שהחל באטלנטיס של אפלטון, שהוא עצמו כבר נתן לו ביטוי בספרו הידוע "קריאתו של קת'ולהו".
הסקרנות הורגת
העיסוק בתרבויות עתיקות ואבודות, לדידו של לאבקרפט, מקביל לגורל הפוטנציאלי של האנושות, מה שמרמז על אופי מחזורי של ציוויליזציות, אבל בעיקר כקריאת השכמה מתמדת בעבור העידן המודרני. גם כאן, כמו ביצירותיו האחרות, הוא למעשה יוצא נגד ערכי הנאורות, הרומנטיקה וההומניזם הנוצרי. גיבוריו מנסים לגלות את האמת על הסיטואציות הייחודיות שנקלעו אליהן, או על העולם הממשי, באמצעות שיטות חקירה מדעיות ורציונליות, אך לרוב חקירות אלו מביאות אך להצצה חטופה אל אימה עתיקה שהנפש האנושית לא מסוגלת לשאת, ולבסוף מובילה לאובדן שפיותם. לפי לאבקרפט, הקידמה והסקרנות הן שיביאו אותנו אל הכיליון.
אבל הגילוי הגדול של המשלחת הוא לא אותן שאריות חיים טורפות, אלא בעצם אותו רכס הרים, שמאחוריו משתרעת עיר אדירה שבה חיו היצורים מכוכב אחר. עיר שהקרח לא השמיד לגמרי, והיא אוסף פסיכוטי של צורות גיאומטריות בלתי נתפסות.
למרות טענתו כי כבר ברגעים הראשונים גילה כי "שלטון השכל ספג זעזוע מוחץ", הדובר שומר על שפיותו לאורך המסע, בניגוד לכמה אחרים, אבל לא מפסיק לנסות לתאר את שהוא רואה במשך לא מעט עמודים. הוא מתאר פרטים, לעיתים ברמה גיאולוגית מרשימה, אך דווקא העודפות הזו פוגעת ביכולת לדמיין תמונה שלמה.
חשוב לציין, אין כאן עלילה ממשית, ואין סצנות דרמטיות או דמויות בעלות עגילות מינימלית. הספר כתוב כדי להתאים למשימה שבעטיה נשלחו המדענים: מסע חקר, עם תיאור נרחב על גבול הכרוניקות של הממצאים והמסקנות. גישה זו דווקא מגבירה את תחושת הזוועה, שכן האירועים הפנטסטיים והמפחידים מסופרים בנימה עניינית, מה שגורם להם להיראות הגיוניים יותר.
מבחינת שפה, יש לא מעט שימוש בטרמינולוגיה שכוללת מילים גדולות מדי ומלודרמטיות ללא צורך, אבל מנגד גם רגעים מזוקקים של תיאורים משובחים, כמו: "באור האנטרקטי האדמדם ועל רקע מסעיר של ענני אבק קרח ססגוניים. החיזיון כולו טבל בתחושה עיקשת, חודרת, של סודיות כבירה ושל התגלות אפשרית".
עניין נוסף, שהוא בעייתי מעט, הוא האופן הפלסטי, המהיר, הפסקני, שבו השפוי הופך לבלתי שפוי. אין שום תהליך מינימלי. מדען נורמלי רואה תמונה סטטית, ותוך רגע נהיה מטורף. כמו כן, החזרתיות. לא מעט מידעים מופיעים פעמיים ואף שלוש, והתחושה איננה שהדבר נעשה מתוך בחירה סגנונית, אלא יותר מתוך עריכה רשלנית.
בסך הכול, "בהרי הטירוף" היא יצירה שמדגימה את מומחיות שליטתו ומובחנותו של לאבקרפט בכל הנוגע לאימה: האופן שבו הוא מפזר אותה, לאט, בלתי מתנפלת אך נוכחת כל העת, והתמהיל הייחודי שהוא יוצר – של מדע בדיוני, מיתולוגיה מפורטת, ואי בריחה למרחבים של מופרכות יתר. כל אלו הופכים את הספר ליצירה בולטת ומשמעותית בספרות האימה.
בהרי הטירוף
הווארד פיליפס לאבקרפט
תרגום: מיכאל שקודניקוב
פרדס, 2024, 196 עמ'
