הזמינו אותי עכשיו לקבוצת דיון שתתכנס לחשוב איך לעצב מחדש, לרגל השנה הזאת, את תפילות הימים הנוראים והחגים: אילו מזמורים להוסיף, אילו מנהגים לשנות, אילו תפילות לחבר. ביקשתי שיפנו למישהו אחר. אבל הם התעקשו.
חשוב להם לשמוע מה אני חושב. התעקשתי גם אני. אני לא רוצה לבוא. ולא כי הם חלילה לא בסדר. אדרבה. אני בטוח שיעלו שם רעיונות נהדרים, שמאוד־מאוד יתאימו לקהילות מסוימות, וממש לא מתחשק לי לעמוד ולהגיד שם את מה שאני באמת חושב. אבל מכם, לעומת זאת, אין לי שום סודות, אז הנה מה שאני באמת חושב: לו היה זה תלוי בי, לא הייתי משנה דבר. אפילו לא מילה אחת. לא מוסיף בתפילה ולא גורע.
ולא מתוך נטייה לשמרנות או רצון שהכול יישאר אותו דבר. להפך, כי כלום כבר לא יכול להיות אותו דבר. אני עומד מול סידור התפילה כמו ילד שלומד לראשונה להתפלל: זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים; חמול על מעשיך ותשמח במעשיך; עשה למען טבוחים על ייחודך. כל מילה שגורה דורשת כעת מחשבה בטרם היא עולה על הלשון. בראש רצות אינספור תמונות חדשות, בעיניים דמעות חדשות. "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא" הפך לטקסט שדורש אזהרת טריגר. אין שום דבר שקופא על השמרים בילד היהודי האחרון באושוויץ ששואל מה נשתנה. אדרבה, אלי ויזל כתב שהטקסט הכי נועז וחתרני שיצא לו לשמוע במחנות ההשמדה היה הטקסט של הקדיש המסורתי, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". שיותר מכל הטענות והתלונות וסימני השאלה הדהד את הפער בין המילים השגורות על השפתיים ללב הקרוע לגזרים.
לו היה זה תלוי בי, לא הייתי מוסיף בתפילה מילה אחת ולא גורע. לא מתוך נטייה לשמרנות או רצון שהכול יישאר אותו דבר. אלא כי כלום כבר לא יכול להיות אותו דבר
הרב אלחנן ניר כתב, קצת אחרי שמחת תורה: "עכשיו כמו אוויר לנשימה / אנחנו צריכים תורה חדשה". פעם חשבתי שהוא מתכוון לכך שאנחנו זקוקים לחוקים אחרים ומילים אחרות שיחליפו את התורה הישנה. אבל עכשיו אני קורא בהמשך השיר שלו: "אנחנו צריכים משנה חדשה וגמרא חדשה / …והרב קוק חדש וברנר חדש / ולאה גולדברג חדשה ויחווה־דעת חדש", ומבין שהוא רוצה לומר שאת כל אותם ספרים וכל אותן מילים עצמן אנחנו צריכים לכתוב עכשיו מההתחלה. יש קטע של חורחה לואיס בורחס על סופר צרפתי בשם פייר מנאר, שהחליט לכתוב במאה ה־20 גרסה חדשה של "דון קיחוטה" של מיגל דה סרוואנטס. אבל במקום לקחת את הקווים הכלליים של היצירה מהמאה ה־16 ולהתאים אותם למציאות העכשווית, הוא מביא את עצמו למקום נפשי שבו הוא מסוגל לכתוב בצורה אותנטית את אותן מילים עצמן, באותו סדר ממש, כפי שנכתבו בספרד לפני 400 שנה. ואף על פי כן זו יצירה חדשה לגמרי, ומסריה שונים לחלוטין מן היצירה המקורית. עמוקים ומורכבים הרבה יותר. תיאורים שאצל סרוואנטס היו נאיביים הופכים תחת עטו של פייר מנאר לאירוניים; אמיתות שהיו בעבר טריוויאליות נשמעות עכשיו חתרניות. אין שום דמיון בין שירת "תכלה שנה וקללותיה" בשלהי תשפ"ד לאותה פעולה בדיוק בתשפ"ג. זה לא אותו פיוט. אלו לא אותן מילים.
יש דין מיוחד בהלכות אבלות של איש על אשתו, שאוסר על האבל לשאת אישה אחרת במקומה קודם שיעברו כל שלושת הרגלים. מתוך הבנה שתהליך האבלות אינו שלם קודם שיֵשב ליד שולחן הסדר בלי שהיא יושבת לצידו ליד הקערה והמצות, ויחגוג את חג השבועות בלי העוגה שלה, ואת חג הסוכות בלי הקישוטים המיוחדים שהיא תולה. מה שמיוחד בדין הזה זו העובדה שהוא אינו תלוי בזמן קצוב: לפעמים זה יוצא משהו כמו חצי שנה, ולפעמים שנה תמימה. כמו מי שחרב עליו עולמו ביום שמחת תורה, וקודם שיוכל ללכת הלאה הוא צריך שמעגל השנה יושלם כולו. להדליק נרות בחנוכה כשרבבות משפחות תלושות מבתיהן. לחגוג את חג החירות כשמאות מילדינו נמצאים בשבי. לחגוג את פורים כשאין שום אפשרות לשמוח. אנחנו לא צריכים מבחינתי שום פיוט או שיר חדש. יש לנו לוח שנה שלם, חדש, שלעולם כבר לא יהיה אותו דבר.
