אני כמעט לא כותב השנה בפייסבוק. למה? כי אני נהיה יותר זקן, והפייסבוק נהיה יותר מגעיל. אנשים התחילו לכתוב כמו זאבים, וכבר אין לי כוח להתמודד עם זה. לא רק ברשת הפך השיח הציבורי יותר ויותר דוחה, אלא גם ברחובות. מקובל להאשים את האלגוריתם של הרשתות החברתיות, אבל אני לא בטוח שהן האשמות העיקריות, או לפחות היחידות. יש עוד סיבות לביב השופכין שנשפך עלינו מכל עבר. נדמה לי שאחת מהן היא אידיאולוגיה כאילו-פסיכולוגית שאומרת: אל תשמרו בבטן. מחנכים אותנו לשפוך הכול החוצה, ולא מפתיע שהתוצאה היא פרהסיה המצחינה מקיא מילולי.
דורות קודמים האמינו בערכים כמעט הפוכים: איפוק ושליטה עצמית. נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, העריץ את אמו עד כלות. פעם סיפר שבילדותו רצה לצאת עם אחיו הגדולים לאסוף ממתקים מהשכנים בליל כל הקדושים. הוריו סירבו. דווייט הפעוט רץ החוצה, והחל לחבוט באגרופיו החשופים בעץ תפוחים שבגינה. הוא חבט וחבט עד שכפות ידיו הפכו לעיסה מדממת. אביו תפס אותו בכוח וגרר אותו הביתה, ואז אמו חבשה את פצעיו ולקחה אותו למיטה. בשעה שבכה ובכה, חזרה אמו ושיננה באוזניו פסוק אחד מספר משלי: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". הגנרל והנשיא אייזנהאואר, האיש שניצח את הנאצים ועמד בראש האומה החזקה בתבל, אמר על האירוע הילדותי הזה: "זה היה אחד הרגעים החשובים בחיי".
אין לנו פחות כוחות נפש ממה שהיו לדורות הקודמים, אך לימדו אותנו להעריך דברים אחרים. האווירה הציבורית לא חינכה אותנו להשתלט על רגשותינו, אלא לבטא אותם, תמיד ובכל מחיר
בנאום על מצב האומה ב־1957 הכריז אייזנהאואר בפני כל אזרחי אמריקה: "חירות היא הזדמנות למשמעת עצמית". הוא סבר שרמטכ"ל צבא ארצות הברית, ג'ון מרשל, קידם אותו עצמו לפיקוד הבכיר בגלל אירוע אחד, שבחן את שליטתו העצמית. בתחילת מלחמת העולם השנייה אמר פעם מרשל לאייזנהאואר שהוא מתכוון לקדם קצינים מהשטח, ולהותיר את אייזנהאואר עצמו בתפקיד משרדי, שאותו הוא ממלא באופן מבריק. אייזנהאואר המאוכזב והרותח, שסבר שכל תקוותיו נכזבו, האדים וצעק: "אמלא את חובתי היכן שצריך אותי!", קם מכיסאו ויצא מהחדר. ואז, ליד הדלת, השתלט על עצמו, הסתובב בחזרה אל מרשל – וחייך חיוך רחב. שבוע לאחר מכן קידם אותו מרשל לדרגת גנרל. אייזנהאואר האמין שזכה לקידום בגלל החיוך האחד הזה, שהראה שגם כאשר תקוותיו קרסו הוא לא מרשה לעצמו לאבד את שליטתו העצמית. בסוף מלחמת העולם נהג הגנרל אייזנהאואר לעשן ארבע חפיסות סיגריות ביום, ואז נגמל – בבת אחת. כששאלו אותו איך עשה זאת, אייזנהאואר השיב: "פשוט נתתי לעצמי הוראה".
אין לנו פחות כוחות נפש ממה שהיו לדורות הקודמים, אך לימדו אותנו להעריך דברים אחרים. האווירה הציבורית לא חינכה אותנו להשתלט על רגשותינו, אלא לבטא אותם, תמיד ובכל מחיר. לפעמים באמת עדיף לדבר ולא להתאפק. יש מחיר גבוה לאיפוק רגשי מוגזם, ולא מעטים מאבותינו שילמו מחירים גבוהים על ההרגל לבלוע הכול פנימה ולא לאוורר דבר. אבל הקיצוניות השנייה, שאליה נגררנו, הופכת את המרחב הציבורי שלנו לגיהינום בלתי נסבל.
אנחנו חיים בשנה הזו על הקצה; ולא שהשנים שקדמו לה היו גן עדן. לרובנו יש דעה נחרצת מה אפשר היה לעשות אחרת, והרבה ממה שקורה גורם לנו תסכול בלתי נסבל. כששמעתי את מזכ"ל ההסתדרות וחבורתו מכריזים על יום זעם נגד הממשלה בגלל החטופים שנרצחו – חשבתי שאתפוצץ. האם כל המוחים והשובתים והזועמים באמת לא מבינים מה הם עושים? אם אחרי שהחמאס רוצח חטופים הוא מקבל רוח גבית במאבקו נגד ממשלת ישראל, מה בדיוק תהיה מסקנתו? הרי אם הרציחות מקדמות את מטרתם של הרשעים הללו, ברור שהמסקנה תהיה לרצוח חלילה עוד ועוד. אני יודע שאנשים אחרים עושים חשבון אחר, ומספר זאת רק כדוגמה לברירה שעומדת בפני כולנו: האם ברגעים כאלו לשפוך את כל זעמנו השוצף על ראשם של אנשים שחושבים אחרת, או לנשום עמוק ולהתאפק. וגם אם יש יריבים רעיוניים שנטשו לגמרי כל מראית של איפוק ומגדפים בסגנון שיגרום לזבנים בשוק להסמיק – לא אנהג כמוהם. כשם שאני לא מאמין בדעותיהם, אני לא מאמין גם בשיטותיהם.
מטיפים לנו שאיפוק ושליטה עצמית הן תכונות שליליות, כי הן מונעות מאיתנו לממש את עצמנו באופן מלא. אבל גם שליטה עצמית היא תכונה מהותית שמגדירה את האנושיות שלנו, וגם אותה אנחנו צריכים לממש. לא רק למען כל האנשים שסביבנו, אלא גם למען עצמנו.
