היה זה בוקר שקט ושלו, כאשר את רחובות כזבסטן הרעיד רעש אדמה אדיר. תושבי המדינה היו רגילים לרעידות אדמה מדי פעם, אבל הפעם הייתה תחושה שמשהו נורא קורה. בניינים קרסו כמו מגדלי קלפים, גשרים התמוטטו, סדקים עמוקים נפערו בכבישים, והרחובות הפכו להריסות של בטון וברזל. בתוך מספר שעות החלו להגיע הדיווחים הראשונים על קורבנות. מאות היו לכודים תחת ההריסות, ופצועים נותרו ללא טיפול בגלל קריסת בתי החולים.
כאשר התברר גודל האסון, הזעם הציבורי לא נרגע. אזרחי המדינה התאספו בכיכר הסדקים וזעקו לעבר ראש הממשלה: "שמעון שבר, קח אחריות על המחדל הזה!" מפגינים ארבו לחברי ממשלתו בכל פינה. פוצצו כנסים, דרשו תשובות, עד שהגיעו הבחירות.
בתוך חדר ישיבות אפלולי התכנסו אנשי "בניין חדש", המפלגה היריבה בראשותו של איתן יציב שלא ניצחה בבחירות כבר 15 שנה, בניסיון לפצח כיצד למנף את האסון כדי לייצר שינוי פוליטי. "תשמעו חבר'ה", אמר מנהל הקמפיין, "המצוקה הכי גדולה פה היא בעיית התשתיות שהופכת את החיים כאן לסכנת נפשות. אבל ייקח שנים עד שנחזק את כל המבנים ונתכנן מחדש את הכבישים, אז בואו נמכור להם רעיון אחר. בואו נכריז שמפלגת 'בניין חדש' מתחייבת לקחת אחריות". "אחריות על מה?" שאלו הנוכחים. "אחריות על הכול. מהיום מנהיגים במדינה הזו לא יחמקו משום דבר".
הקמפיין הלך מצוין. יותר ויותר מצביעים מלאי תקווה נדדו לכיוונו של איתן יציב, שניצח את הבחירות בהליכה. נדמה היה שהחיים שבים לשגרתם, אבל שנתיים לאחר מכן, בבוקר צונן וסגרירי, פקדה את המדינה סערה פתאומית. בשל התשתיות שלא תוקנו כראוי עוד מרעידת האדמה, התוצאות היו קשות. כבישים הוצפו, מכוניות נסחפו, עצים ועמודי חשמל קרסו בזה אחר זה. בצומת "אל חזור" התפתח פקק גדול שהתפשט כמו נגיף ויראלי לכל עורקי התחבורה של המדינה. עבר שבוע ימים עד שחילצו את הנהגים מתוך הרכבים. אמבולנסים לא הצליחו להגיע לבתי החולים, רבים שילמו בחייהם. האירוע חזר על עצמו במהלך אותה שנה בצורות שונות. כל תאונה או מפגע בדרך, כל סערה או שריפה היו יוצרים במדינה פקקי ענק שמשתקים אותה למשך שעות ארוכות, לעיתים גם ימים.
שוב יצאו אזרחי המדינה לרחובות, הפעם בצעדות אופניים. "הפכנו ממדינת כזבסטן למדינת פקקיסטן!" הם זעקו, "אנשים יוצאים בבוקר לעבודה ולא יודעים אם בכלל יגיעו!"
איתן יציב ביטל את כל ביקוריו (גם ככה אי אפשר היה להגיע לשום מקום) והחל לנהל את המדינה בזום. אך משראה שההפגנות אינן פוסקות החליט לשחרר הצהרה מוקלטת אל העם הזועם.
"אזרחי כזבסטן היקרים", פתח את נאומו, "ראשית כול אני רוצה להשתתף בצערן של המשפחות. בנוסף, כפי שהבטחתי בקמפיין הבחירות, אני לוקח אחריות מלאה על המצב. החל ממחר בבוקר אני מתכנן להקים ועדת בדיקה ממלכתית שתברר למה כולם נוסעים באותו זמן לאותו מקום. אכריז גם על יום לאומי להעלאת המודעות לפקקים. בואו נזכור שכולנו תקועים כאן ביחד, ולכן הדבר הכי חשוב הוא לשמור על אחדות. זכרו שהכבישים העמוסים הם כור ההיתוך של המדינה שלנו, זאת הזדמנות להכיר גם אנשים חדשים. יחד ננצח את בעיית הפקקים!"
התושבים חיפשו דרכים להסתדר עם המצב החדש. מדינה שלמה עברה להתנהל בכבישים. משרדים נפתחו בתוך רכבים, דוכני מזון מהיר הוקמו בצידי הדרך ורשמו הכנסות נאות. מלבד העובדה שאיש לא הצליח להגיע לעבודה שלו, נדמה היה שכולם מתרגלים למצב החדש.
אך כשנה לאחר מכן החלו לעלות דיווחים מטרידים לעבר הרשתות החברתיות. שר התחבורה העלה לאינסטגרם סלפי שלו מרחף מעל הפקקים והודיע שהוא בדרך לעוד גזירת סרט בבניין החדש של אתר ההנצחה לרכבים. אזרחי כזבסטן גילו שבזמן שהם משלמים את מחיר הפקקים הנורא, הממשלה ציידה את שריה ומקורביה ברחפות ובמטוסים.
"איך הוא מעז?" כתבו המגיבים בזעם. קבוצה של אזרחים הגיעה לאתר הנחיתה והתגודדה סביבו. "אתה צריך להתבייש!" צעקה לעברו אחת המפגינות. שר התחבורה ניסה להרגיע את המפגינים. "תהליכים לוקחים זמן", אמר להם, "אבל בינתיים אני לוקח אחריות על עניין הרחפות. השנה גם ניקח אחריות על תופעת ההשתנה מהמקפצה".
ומאז ועד היום, במדינת כזבסטן המנהיגים מקבלים אחריות על כל מה שקורה. הם לוקחים אחריות על הפקקים, הם לוקחים אחריות על הצהרות ריקות ואפילו נוטלים אחריות על הבדיחות הלא מצחיקות של סברי מרנן. האזרחים ממשיכים לחיות בעליבותם, אבל עם תחושה נפלאה שהיי, לפחות מישהו לוקח אחריות על זה.
