תשמעו סיפור. לפני שבוע בערך נפגשתי עם אמרי, חבר טוב ואהוב שלי, בתל אביב. קבענו להיפגש בים. אני הגעתי לפגישה במצב נפשי מאוד מורכב. גם בגלל כל מה שקורה בארץ הזו. וגם בגלל כל מיני דברים שעוברים עליי. לא את הכול צריך לכתוב בעיתון. זאת הייתה פגישה ארוכה ומיוחדת. הלכנו על קו הים של תל אביב. מחוף ירושלים עד חוף גורדון ובחזרה. ודיברנו דיבור של הלב. ובשלב מסוים הגענו לשני כיסאות כתומים כאלה של עיריית תל אביב, שהיו מוצבים ממש על קו המים. והתיישבנו עליהם כדי לנוח רגע. כדי להתבונן בים, בשמש השוקעת, ובירח הדקיק.
זו הייתה שעת שקיעה נשגבת. מהים נשבו רוחות מלוחות ועדינות. השמש זהרה על המים בצבעים חמים, כתום, אדום, סגול, ורוד, אולי אפילו טורקיז. לאט לאט השמיים הלכו וחשכו. האפלה ירדה. כך שיכולנו לראות, כמו שצריך, את הירח. בננה אלולית זוהרת, לבנה. כמה חסד יש בעולם הזה, אם רק נותנים לו תשומת לב.
אחרי הליכה ארוכה בחוף הים היינו רכים וחשופים. ונתנו במוכרת הזו אמון. כי היא דיברה על הלב שלנו, ואל הלב שלנו. והיא, בלי למצמץ, ניצלה את האמון הזה. זה מה שהיה לנו כל כך קשה
וכשישבנו שם והתרגשנו, אמרתי לאמרי, שכל כך יפה פה, וכל כך נעים פה, איך אנחנו לא כאן כל יום, כל לילה, כל הזמן. ואמרי הסכים איתי, הוא הסכים איתי מאוד, ואז שאל אותי, מה בעצם כל כך יפה בים. זה ברור שיש כאן יופי. אבל איזה מין יופי זה. מה בעצם יפה כאן כל כך. ואני חשבתי על זה במשך כמה שניות, ואמרתי לו שאני לא יודע. ושאני גם לא יודע להסביר את זה. ותוך כדי שדיברתי נזכרתי שפעם, מזמן, למדתי טקסטים של עמנואל קאנט. וקאנט התעסק בשאלות האלה. הוא, בדומה לנו, ניסה להבין מה זה יופי בעצם. איך יופי עובד. אני לא ממש זוכר את מה שלמדתי אז. אבל אני כן זוכר, שקאנט דיבר על זה, שיופי אמיתי הוא יופי שלא רוצה ממך כלום. אין לו אינטרס.
כשאני הולך ברחוב ורואה פרסומת של נטע אלחמיסטר – היא יפה מאוד מאוד בעיני. אבל ברור לי שהיופי הזה רוצה ממני משהו. זה יופי מניפולטיבי, מותגי, שרוצה את הכסף שלי. ולפיכך, על פי קאנט – זה בהכרח לא יופי אמיתי. ובניגוד אליה – הים לא רוצה ממני כלום. השמש לא רוצה ממני כלום. היא פשוט כאן, יפה ועגולה וכתומה. הים לא מעוניין בכסף שלי, או בתשומת הלב שלי. הוא פשוט כאן מולי. וזה מה שמאפשר לו, על פי קאנט, להיות "יפה". שכוייח.
הסתובבנו בים במשך שעתיים בערך, ואז חזרנו לאופניים שלנו והתלבטנו מה לאכול, ואיפה לאכול. היינו עייפים ורעבים ומבולבלים ומוצפים רגשית. אמרי אמר שהוא מכיר פסטה מעולה בפארק המסילה, אז החלטנו לנסוע לשם. ובאמת נסענו, והגענו לדוכן של הפסטה. והמוכרת אמרה לנו שהם בעומס, וזה ייקח ארבעים דקות בערך. אז אמרנו לה, לא תודה, כי היינו רעבים. והלכנו למקום אחר, שיש בו פיתות כאלה טעימות. אבל הוא היה סגור. וכבר היינו ממש מרוסקים ועייפים ומותשים. אז אמרנו לעצמנו, יאללה בוא נלך לאכול בפיצה מאוד נחשבת באזור.
מה זה נחשבת, זה המקום הכי מגניב בתל אביב. כל כך מגניב שם. הכי מגניב שם. אני לא מסוגל להתקרב לשם מרוב שמגניב שם. זה מקום שגורם לך להתבייש שאתה קיים. טוב, אולי אני מגזים. אבל זה באמת מקום מגניב מדי. ויש להם באמת פיצה מדהימה. זאת פיצה לא זולה. אבל היא ענקית. והיא מגיעה עם זיתים מושלמים. ועם עגבנייה חתוכה לפלחים. ועם ערמה קטנה של זעתר. ועם רוטב אדום מדהים. ורוטב ירוק חריף. זו פיצה שיש בה נדיבות כזאת. וואלה התרגשתי שאנחנו הולכים לשם.
אין שם שולחנות בהושבה ואין מלצרים. פשוט מזמינים בדלפק ומתיישבים. וכשהגענו לשם ראינו שאין איפה לשבת, כל השולחנות תפוסים, אז אמרנו, לא נורא, נזמין פיצה ונשב בחוץ. וכשהגענו לדלפק הייתה שם בחורה שחייכה אלינו. ואנחנו חייכנו אליה ואמרנו לה, שלום, והבחורה הסתכלה עליי ואמרה, "שיואו אני מכירה אותך! אני מתה על הסרטונים שלך! אתה בן אדם של לב". ככה היא אמרה, אני לא סתם מספר את זה, זה קשור להמשך הסיפור, ואמרי ואני התרגשנו, כי סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן שהסתובבנו וחיפשנו איפה לאכול, סוף סוף מצאנו איפה אפשר לאכול פה. סוף סוף מצאנו מוכרת נחמדה שתדאג לנו ותטפל בנו. היא בטוח תטפל בנו טוב, היא אמרה שאני בן אדם עם לב. היא באה בטוב. המוכרת שאלה אותנו מה אנחנו רוצים להזמין, ואנחנו אמרנו לה, פיצה! והיא אמרה, זה חצי שעה המתנה. ואנחנו היינו בהלם. למה חצי שעה. אבל כבר היינו ממש סחוטים. אז אמרנו לה, יאללה. בטחנו במוכרת הזאת. והמוכרת שאלה, "מה לשתות, אולי בירה כדי להוריד את הפאניקה", ושנינו אמרנו, "יאללה בירה" והמוכרת אמרה, "סבבה", ואני אמרתי לה, "אני אשמח גם לכוס מים". ככה אמרתי, חשוב לציין את זה. אמרתי כוס מים. והמוכרת סיימה למזוג את הבירה. ואז חזרה עם שני בקבוקי מים מינרליים קרים מהמקרר.
זו הייתה שעת שקיעה נשגבת. מהים נשבו רוחות מלוחות ועדינות. השמש זהרה על המים בצבעים חמים. כתום, אדום, סגול, ורוד, אולי אפילו טורקיז. לאט לאט השמיים הלכו וחשכו. האפלה ירדה. כך שיכולנו לראות, כמו שצריך, את הירח
וחשוב לי להדגיש. רק אני ביקשתי מים. וחשוב לי להדגיש. ביקשתי כוס מים. וחשוב לי להדגיש. בן אדם שמזמין בירה, לא קונה בדרך כלל עוד בקבוק מים מינרליים. המוכרת פשוט ניסתה לדחוף לנו את המים האלה. ואני הסתכלתי עליה במבט של, למה את דופקת אותנו. והמוכרת חייכה חיוך ציני כזה. ואמרי ואני היינו חלשים נפשית ומותשים, אז פשוט לקחנו את המים כמו שני לוזרים. ובאנו לשלם. והמוכרת שאלה במתק שפתיים, "תרצו להוסיף טיפ". ואני שתקתי, ואמרי אמר, "כן", והוספנו לה גם טיפ, למוכרת המעפנה של המקום המעפן עם הפיצה המעפנה.
אני מתבייש לכתוב כאן כמה שילמנו על פיצה אחת, שתי כוסות בירה, ועוד שני בקבוקי מים שלא רצינו. אני מתבייש לכתוב כאן כמה שילמנו. אבל זה היה מחיר שערורייתי, משפיל כמעט. חיפשנו מקום לשבת וראינו שאין. אז יצאנו החוצה, לרחוב. והתיישבנו על ספסל, ושתינו את הבירה, וחיכינו לפיצה. והתבאסנו נורא, על המוכרת הזאת, ועל החוויה הנצלנית שעברנו. זה אולי נשמע מוגזם "חוויה נצלנית", אבל ככה הרגשתי. הגענו לשם במצב נפשי מורכב, אחרי טיול ארוך ושיחה כבדה. ובעיקר נפגענו מהמוכרת. היא בעצמה ייצרה ביני לבינה אינטימיות. היא בעצמה אמרה לי שאני "בן אדם של לב". מה, ככה מתנהגים לבן אדם של לב. דוחפים לו שני בקבוקי מים, ומבקשים ממנו טיפ על מקום שאין בו איפה לשבת, ואין בו בכלל מלצרים. ככה מתנהגים תגידו לי.
אחרי קצת יותר מחצי שעה קיבלנו הודעה שהפיצה מוכנה. טוב נו, לפחות הפיצה שם טעימה ומפנקת. נכנסנו בחזרה והלכנו לחלון של הפיצרייה, ולקחנו את המגש הענקי, וחיפשנו שוב מקום לשבת, אבל שוב לא היה. אז יצאנו החוצה, לאותו רחוב, לאותו ספסל, והתיישבנו עליו, ואכלנו את הפיצה. והפיצה הייתה טובה וטעימה. אבל בניגוד לעבר, בניגוד למה שחשבתי, כבר לא הייתה בה נדיבות. הפיצה לא הגיעה עם זיתים, ולא הגיעה עם עגבנייה, ולא הגיעה עם רוטב אדום. היא הגיעה רק עם שלולית קטנה של רוטב ירוק. וכמה חתיכות של פלפל חריף. ככה שאפילו מהפיצה לא הצלחתי ליהנות. הרגשתי בכל ביס את הקמצנות, את הציניות, את הגרידיות של המקום הזה. שאמור להיות המקום הכי מגניב בתל אביב.
אני יודע, זאת נשמעת אולי חוויה צרכנית קטנה ואגבית. אבל, כאמור, הגענו אליה במצב נפשי מסוים. אחרי הליכה ארוכה בחוף הים. היינו רכים וחשופים. ונתנו במוכרת הזו אמון. כי היא דיברה על הלב שלנו, ואל הלב שלנו. והיא, בלי למצמץ, ניצלה את האמון הזה. זה מה שהיה לנו כל כך קשה. כשסיימנו לאכול את הפיצה, דיברנו על הפער בין החוויה שלנו בחוף הים לבין החוויה שלנו שם. על זה קאנט דיבר. על זה הוא דיבר. חוף הים לא רצה ממני כלום. הוא היה שם, יפה ונשגב. פשוט ומפואר. הוא לא ניסה לדחוף לי כלום. הוא לא ניסה לסחוט ממני שום דבר. הוא פשוט היה שם, בכל קיומו, מים מלוחים, חול זהוב, שמש כתומה, ירח לבן, רוח צלולה. הוא פשוט היה שם. בכל מאודו. ואנחנו נשמנו את היופי שלו, והתנחמנו בו בענווה.
ואז הגענו לפיצרייה. זה מקום יפהפה, כדאי לכם לקפוץ לשם פעם לראות אותו. יש שם חצר פנימית עם מלא גרילנדות יפהפיות חמימות וכתומות, ומאות אנשים יפים ומגניבים, עם בגדים יפים ויקרים. יש שם מוזיקה טובה, ואווירה מיוחדת. זה מקום באמת באמת יפה. אבל היופי הזה הוא יופי תאוותן, יופי תל אביבי, ציני, יופי שרוצה את הכסף שלי. זה יופי שבחסותו אפשר לדחוף לי שני בקבוקי מים שלא רציתי. זה יופי שמאפשר למוכרת חייכנית לבקש ממני דמי שירות על שירות שלא קיבלתי. זה יופי שבחסותו אני קונה פיצה יקרה מדי, שפעם הגיעה עם עגבנייה וזיתים. אבל היום גם את זה אפשר לחסוך. זה יופי שגם "אנשים שהם לב" נדרסים על ידו. ואשר על כן זה יופי מכוער.
יהי רצון מלפניך, אבינו שבשמיים, שנזכה להתבוסס ביופי חסר אינטרסים. יהי רצון שנזכה לחוות חיים שאין בהם מרמה ותאווה. יהי רצון שנזכה לפרנס אנשים טובים ונדיבים. יהי רצון שנזכה לשבת מול הים, מול הירח, בפתחו של אלול, בשמחה ובאהבה. יהי רצון שנהיה אנשים של לב.
(לפני שבע שנים, בתחילת ספטמבר, קיבלתי הזמנה מתמר האהובה עליי מאוד, לכתוב טור אישי במוצש. רביטל ויטלזון־יעקבס יצאה לחופשת לידה, ואני קיבלתי הזדמנות להחליף אותה, לכתוב את הסיפורים שלי הלאה, לקהל גדול ומכובד. בוא תנסה, נראה איך הולך לך, ומשם נתקדם. ככה תמר אמרה. אחרי שלושה חודשים רביטל חזרה, ואני זכיתי להישאר כאן, בצרור הדפים האלה, בצרור החיים הזה. מאז חלפו שבע שנים. שבע שנים יפות ומרות. כמה עברנו בשנים האלה. אינספור מערכות של בחירות. מגפות עולמיות. מלחמות איומות שלא נגמרות. כמה עברנו ביחד. כמה סיפורים כתבתי כאן ריבונו של עולם! תודה לתמר על ההזדמנות ועל האמון. תודה לשרון על שנים של איורים יפים ורגישים. תודה למערכת העיתון הנפלאה הזו. תודה למשפחה שלי, ובעיקר לשיזינג אשתי ולאמא שלי, שחיות עם האופי החשוף והפתוח מדי שלי יחסית בשלום חחחח, ובעיקר תודה לכם, קוראות וקוראים יקרים, הכול שלכם והכול בשבילכם, תודה).
