רגעים ספורים לפני שענבל ביבי עלתה לבמה, הותרו לפרסום שמותיהם של שלושה חיילי צה"ל שנפלו. מעברים בין המציאות הכואבת שמחוץ לאולם לבין החגיגיות של התכנסות לרגל השקת אלבום חדש הם בלתי אפשריים. כל ניסיון להעביר אותם חלק בגרון גורם למבוכה ואפילו לצמרמורת. מול קהל מצומצם שנדחס באולם רדינג 3, ובו גם חבריה מהתעשייה איתי לוי, שרק וליהי טולדנו, ביבי הצליחה להגיש את המעבר הזה ברכות. כזו שמאפיינת גם את כל שירי האלבום, ואולי שם טמון הסוד שיסייע לה להטמיע את שיריה החדשים, שאווירת המסיבות ניכרת בהם, במציאות הבוערת.
שלא תטעו. אומנם הגשתה של ביבי מלאת נועם, אבל לא מדובר בשירים שקטים שנכתבו על טהרת הפסנתר והכינור. "פינוקיו", "פרימיטיבי" ו"אף פעם לא לבד", להיטי האלבום שהביא אותה לפסגת ההאזנות בשנה האחרונה, הם שירים חדים ובועטים ממש כמו הזמרת ששרה אותם. אבל בניגוד ללא מעט זמרות ישראליות בתחילת דרכן, שיריית הפתיחה שלהן לרוב כוללת שיר עם מילים אקראיות וקצב גנרי, ביבי מציגה אותם באור אחר. תחת ידיה המסורות, המילים ה"שטוחות" מקבלות גוון עמוק וקודר יותר, שכמו קפה משובח, משאירות טעם עשיר ובלי להכביד יותר מדי.
גם בהופעה שנפתחה באבל, היא מלטפת את הקהל בקול מרטיט, סינגל אחר סינגל, ומצרפת מחוות שאומנם כמעט בלתי מורגשות, אך קושרות את המאזינים אל נימי השירים ופותחות פתח לעולם אגדי.
כשבוחנים את הסינגלים הראשונים ששחררה בקצב מדוד ומלא מחשבה, יחד עם יכולות הביצוע שלה על הבמה, ניכר שמדובר בזמרת שכבר בשלה ומוכנה להיות בפסגה של עולם הזמר הישראלי. האלבום והביצועים שחשפו את תוכנו למי שהגיעו לרדינג ולמי שברשתות החברתיות, מוכיחים שביבי היא כמו פנינה שעוד כלואה בתוך צדפה אפרפרה, שרק מחכה להיפתח.
