בביקורת שכתבתי על ספרו הקודם והמשובח של ישי שריד, "מגלה החולשות" ציינתי כי "שריד הפך למומחה בשרטוטי קטסטרופות – אישיות ולאומיות – שמאיצות לעבר החורבן והקורא לא מסוגל להתיק את עיניו מהמתרחש". גם בספר הנוכחי הוא ממשיך במסורת הזו; הכתיבה של שריד נותרת קולחת, ישירה וחדה. אלא שהפעם, הסגנון הזה הופך לחרב פיפיות.
כל עוד שריד עסק בנושאים שמרוחקים במידה כלשהי מהמתרחש כאן ועכשיו, היה אפשר לקחת את ספריו הקצרים יחסית ולהעביר איתם כמה שעות של אסקפיזם מהנה, גם אם האסקפיזם הזה מתאר קטסטרופות ישראליות אפשריות. מה שקרה הוא שקטסטרופה ישראלית אכן קרתה כאן בשנתיים האחרונות – החל מהקרע העצום בחברה הישראלית בעקבות הרפורמה המשפטית וכמובן טבח שמחת תורה והמלחמה שלאחריו – ושריד רוכב על גבי הקטסטרופה הזו ב"הפאנליסט".
הרכיבה הזו מציאותית מדי, קרובה מדי לכאן ולעכשיו, עד שקשה מאוד, למעשה בלתי אפשרי, להבחין מבעד לעלילה מי כותב אותה, סופר משובח המתמחה בנפש האדם ובניואנסים או בעל טור פוליטי/תקשורתי מוטה ובעל אג'נדה שכועס מאוד על שגנבו לו את המדינה ומתיישב להקליד בזעם.
"הפאנליסט" מתאר את מסלולו של עיתונאי שמאל־תל־אביבי־חילוני גנרי שהולך ומאבד מכוחו והשפעתו, ומוצא מפלט חם ומחבק כפאנליסט בערוץ 14. הו לא, שם הערוץ לא כתוב כמובן, אבל כל מי שחי בישראל בשנים האחרונות יזהה אותו בקלות. בפאנל שאליו מצטרף שי תמוז נמצאת גם נירית דינור (אין סיכוי שזיהיתם את עירית לינור) וישנו גם אינטלקטואל שעבר צד ושנסע בדיוק להונגריה ושמו גבי בלאו (מי היה מעלה על דעתו שמדובר בגדי טאוב). בכל מקרה, תמוז נהנה מאור הזרקורים המחודש, מהקשר הישיר עם ראש הממשלה, מהחום העממי שמורעף עליו (כמובן, הרי מדובר בליכודניקים) ובמקביל קשריו עם אשתו השמאלנית, שני ילדיו וחבריו הקרובים בשכונה הצפון תל־אביבית הולכים ומתרסקים.
למעט מה שקורה בדפים האחרונים ושקשור לבנו של הפאנליסט, שכתוב באופן נוגע ללב ומעורר חמלה, התחושה בזמן הקריאה היא טכנית וקרה. שריד לקח כאן נוסחה שעובדת עבורו לא רע והדביק לה קלישאות אינספור עד שנראה כאילו בינה מלאכותית בנתה את מאפייני הדמויות. אבל הבעיה הגדולה יותר בספר הזה היא המרחק הלא קיים בין הדמויות הציבוריות שקיימות בעלילה לדמויות האמיתיות בישראל 2024: "שר המשטרה" שנפגש עם תמוז אחרי שזה הותקף בידי מספר ערבים ביפו "ניגב את משקפיו העבים בקצה החולצה הלבנה ששלף מהמכנסיים מתחת לכרס". הבן של ראש הממשלה הוא "קטן קומה וזקוף". שר המשפטים, שתמוז פוגש באירוע של פעיל מפלגה המתואר כעבריין שרוצה להיות ראש עירייה, הוא "חיוור וממושקף בחליפה גדולה על איבריו הצנומים". מעבר לבן־גביר, יאיר נתניהו ויריב לוין, כל ילד בן שמונה יוכל לזהות גם את בני הזוג נתניהו בתיאורים של ראש הממשלה ורעייתו בספר הזה.
בראיונות לרגל צאת הספר הכחיש שריד כי התכוון לתאר את שי גולדן כשכתב את סיפורו של שי תמוז. אבל זה בכלל לא העניין. העניין הוא שמרוב להיטות וכעס (גם אם מוצדקים) של שריד על המצב, הקרבה המוגזמת למציאות יוצרת טור פוליטי־תקשורתי ארוך וחריף, שבמקרה גם עטוף ומשווק כספר.
