מדי יום בשעה שבע וחצי בערב, חצי שעה לאחר שהסתיים סדר ב׳, בית המדרש היה מתרוקן כמעט כליל ומתמלא שוב בסביבות שמונה לקראת תפילת ערבית.
מי שהיה מציץ בלוח הזמנים הדהוי היה מגלה שבמחצית השעה הזו, שבין שבע וחצי לשמונה, אמור להתקיים סדר מוסר. כידוע, בעולם הישיבות החרדי לומדים באופן רשמי ובמשך היום אך ורק גמרא. כל זמן והמסכת שלו. כל זמן והסוגיה שלו. בסדר הבוקר, שנמשך מתשע ועד אחת, לומדים סוגיות בעיון, כלומר גמרא עם רש״י ותוספות, הרבה ראשונים, כמה אחרונים ועד חידושים של ראשי ישיבות מהדור האחרון. בסדר הצהריים הנמשך מארבע ועד שבע לומדים גמרא בעיון קל, רש״י, תוספות ומעט ראשונים. ובסדר שלישי הנמשך מתשע ועד אחת־עשרה בלילה לומדים גמרא בבקיאות, כלומר רק את דברי הגמרא עם רש״י ותוספות. בין לבין מתקיימות תפילות וארוחות, ובצהריים, בין אחת וחצי לשלוש וחצי, יש הפסקה.
כך נוצר מצב שמי שמעוניין להרחיב את יריעת התוכן התורני שלו צריך למצוא לעצמו זמנים אחרים כמו הפסקת הצהריים, השעות המאוחרות של הלילה או המקודמות של הבוקר, ימי שישי, לילות שבת ומוצ״שים. ובאמת, היו יחידי סגולה כאלה שלמדו גם בזמני הביניים. שעברו על משנה ברורה, חפץ חיים, חומש עם רמב״ן ועוד. אך מה שהיה קורה בחצי השעה שבין שבע וחצי לשמונה המיועדת לסדר מוסר, היה מוזר להפליא. התלמידים בישיבה שלנו, רובם ככולם, לא טרחו לפקוד את בית המדרש בזמן הזה והתייחסו אליו כאל הפסקה בין הלימוד לתפילת ערבית. מה שעוד יותר מוזר היה, שאפילו שלמדתי בישיבה עם משמעת די קפדנית, צוות הישיבה מעולם לא טרח לאכוף את עניין ההברזה הלא רשמית מסדר מוסר.
דיברתי עם בחורי ישיבה רבים שלמדו בכל מיני ישיבות וכולם סיפרו שגם אצלם סדר מוסר היה רופף כזה, עד כדי כך שמתישהו רצה בדיחה ברחבי עולם הישיבות שתיארה אותו כ״חצי שעה דומייה לזכרו של רבי ישראל סלנטר״, שהיה מייסד תנועת המוסר, ואליו מיוחסת האמרה ״כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן״.
לי באופן אישי הייתה דווקא חיבה מיוחדת לזמן הזה. לא כי הייתי איזה מוסרניק אדוק, אלא שמצאתי שלווה ייחודית בשממה הזו בבית המדרש. היה זה זמן טוב למחשבות או בהיות או סתם עיון בספר שהוא לא גמרא. כך יצא שלמדתי עלי שור ומכתב מאליהו ומסילת ישרים ואורחות צדיקים ושערי תשובה, שנחשבים עד היום לקלאסיקות המוסר של עולם הישיבות.
הרבה סיפורים מיתולוגיים יש סביב עניין לימוד המוסר בישיבות. סיפורים שדרכם אפשר לנסות להבין איך התפתחה לאורך השנים הגישה המעט מזלזלת בסדר מוסר. עוד בימיה הראשונים עוררה תנועת המוסר התנגדות פנימית ונתפסה אצל חלקים בעולם הישיבות כביטול תורה. מן העבר השני סופרו סיפורים על לומדי מוסר שהגיעו לדרגות רוחניות גבוהות באמצעות לימוד במה שמכונה ״שפתיים דולקות״, כלומר קריאה בקול רם ובהתלהבות. על אחד מראשי הישיבה המפורסמים מהדור הקודם מסופר שעוד כשהיה תלמיד צעיר, אמר עליו אחד מרבותיו שהוא התלמיד היחידי בישיבה שלא זקוק ללמוד מוסר, שכן העמל החריג שלו בלימוד הגמרא מביא אותו לידי תיקון המידות.
ואולם, באלול המצב בבית המדרש היה מעט שונה. באלול אפשר היה למצוא בחורים רבים, בעיקר צעירים, יושבים ומתנדנדים מעל ספרי המוסר הקלאסיים וקוראים בהם כמצוות אנשים מלומדה. עד היום זהו אחד המחזות הזכורים לי ביותר מהתקופה הזו בשנה. אני נזכר עכשיו, תוך כדי הכתיבה על אלול, שמתישהו כשהייתי בסביבות גיל 17, רץ בין נגני mp4 ברחבי עולם הישיבות קליפ מפוקסל שבו תועד מפגש אקראי בין המלחין מונה רוזנבלום, המפיק החסידי יוסף משה כהנא ושלמה ארצי באולפן כלשהו. בחדר אחד הקליטו רוזנבלום וכהנא ניגונים חסידיים ובחדר הסמוך הקליט שלמה ארצי את אלבומו ״שניים״. מפה לשם, ארצי שמע את הניגונים החסידיים ונזכר באבא שלו ובסבא שלו שהיו שרים ככה. אז הוא נכנס לאולפן וכעבור כמה רגעים נעמד מול המיקרופון בעיניים עצומות, עם סיגריה דולקת בין האצבעות, ושר ביידיש את סיפורו המפורסם של רבי ישראל סלנטר והסנדלר כשהפזמון החוזר הוא ״כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן״. אני יכול להעיד ששלוש הדקות המרוכזות האלו והבלתי צפויות האלו שבסרטון היו מעין ״סדר מוסר״ אלטרנטיבי להרבה בחורי ישיבה בזמנו, ואני בהם.
