התיאורים הקשים על האופן בו החזיקו ורצחו מחבלי החמאס את ששת החטופים והנסיבות בהן מחבלי החמאס רצחו אותם, מגבירים את התסכול מהתמשכות המצב הנוכחי מול הרצועה, וממה שנראה כמו התקדמות איטית מידי במלחמה מול חמאס. על אף הישגים לא מבוטלים, נראה כי התנאים להבסת חמאס ולהבאתו למצב דומה למצב בו היה לפני עסקת החטופים הראשונה, עוד רחוקים.
על מנת לשנות את המצב, אנחנו חייבים לחזור לבהירות המוסרית של תחילת המלחמה, להגיד דברים ברורים, ולהתחיל לנהוג על פיהם: מי שבוחרים בהרעבה מכוונת של החטופים למרות הסיוע שהעולם מרעיף עליהם, זכאים אך ורק למצור מוחלט, ובחירה בין גוויעה ברעב לכניעה ללא תנאי.
גם אם מסיבות פנימיות וחיצוניות לא ניתן לבצע כרגע מצור מלא שכזה, חשוב לזכור שזה כורח, לא מוסר. מבחינה מוסרית, אין גורל שהוא אכזרי מידי לעזה.
זאת חייבת להיות הנחת המוצא היחידה לעזה של עם חפץ חיים. ישראל לא חייבת לעזתים כלום, חוץ מדם ואש ותמרות עשן. צריך להרע להם, בכל דרך שאנחנו מסוגלים, עד שהרצועה תיפול על ברכיה וחמאס יושמד. תמיד להיות רק דרגה אחת מתחת למה שיקומם עלינו את העולם באופן שהוא בלתי נסבל.
חמאס ועזה חד הם
נקמה היא לא מילה גסה, ונקמה על ה-7.10 צריכה להיות כזאת בקנה מידה תנ"כי. כשהתחילה המלחמה, אחרי מעל אלף ישראלים שנרצחו באופן זוועתי לא פחות מששת החטופים, הקונצנזוס הישראלי לחלוטין הכיר בחובה הזאת, וככל שהמלחמה הלכה והתארכה נראה שהתקררנו, וכן, קצת שכחנו. רצח החטופים והאופן בו בוצע הזכיר לנו מול איזה מפלצות אנחנו נלחמים, והזכיר לכולנו שאת החמאס אין ברירה אלא לשבור.
אחרי עשור וחצי של שלטון חמאס, חמאס ועזה חד הם, ולכן, בשביל לשבור את חמאס, צריך לשבור את רוחה של עזה. בלי נקמה אכזרית ומהדהדת, המסר לאויבנו יהיה שבחישוב הכללי, לבצע עוד 7.10 זה משתלם. אם זה יהיה המסר מהמלחמה הזאת, ישראל, בטווח הארוך, לא תשרוד.
מטרת ההנהגה שלנו, שנראה שהיא שכחה, היא לא לחשוב על המג"ד הבא, ולא על מתווה המנהור הבא, על אף שהדברים האלו חשובים. את זה שישאירו לצבא, שבמובן הזה עושה את עבודתו, ואף משיג בה הישגים נאים. אך בהישגים הטקטיים האלה אין די, ואין לנו את הפריבילגיה להמשיך ולהמתין להצטברותם האיטית עד לנקודה קריטית. על הנהגה לחשוב איך מקצרים את לוחות הזמנים, וגורמים להמשך המלחמה להיות כל כך איום, כל כך בלתי נסבל, שחמאס יתחנן להפסקתה.
האלטרנטיבה תהיה גיהינום
אם חמאס ימשיך לדבוק בהתעקשותו שלא להניח את נשקו ולהשיב את החטופים, על ישראל להביא למצב שהסכנה לעזתים מהמשך שלטונו תהיה כל כך מוחשית, והסבל כל כך איום, שהם יגיעו בעצמם למסקנה שעדיף להם לקחת את הסיכון ולהפיל אותו, כי האלטרנטיבה תהיה גיהינום.
אנחנו במלחמה, ומלחמה מנצחים על ידי שבירת רצונו של האויב, שמגיעה עוד בטרם הושמד מלוא כוחו הצבאי. אופן הפעולה הנוכחי ברצועה הוא כזה בו אין לחמאס שום אינטרס להתגמש, משום שמבחינתו, אין לו מה להפסיד. חיי אדם אינם פונקציה מבחינתו, כמו גם הרס הרצועה. במובנים מסוימים אף ההפך – הוא מתמחה בלהפוך את אבדותיו לטענה כנגד ישראל, ואת הריסותיו למקור לתקציבי שיקום אותם התרגל לקבל בסוף כל מלחמה, ולנצל לצרכיו.
יותר מידי חודשים אנחנו מנהלים את המלחמה באיזו דרך אמצע פחדנית, ששוחקת בעיקר את העמידה הישראלית, בעוד חמאס מתעשר ממשאיות האספקה. זמן בו המילואימניקים קורסים, הלגיטימציה אוזלת, והצפון נטוש. הנזק המצטבר, הלאומי והבין לאומי, ממלחמה של עוד מעט שנה בהילוך שני בה אנחנו עדיין מול היריב הראשון, הוא גדול יותר מכל נזק אפשרי של פעולה אכזרית וממוקדת. אגב, גם הסבל המצטבר של הצד השני. היינו צריכים לא לעצור את סוג הלחץ הזה בנובמבר, וכל יום שנחכה עם החזרתו, הוא יום מיותר.
לארגון הנאצי ששחט, אנס, בזז, חטף, ומתעלל ממש עכשיו בחטופים, חייבים להפסיק להתנהל כצד למשא ומתן. כך או כך הוא אינו מעוניין בתוצאות במו"מ, אלא רק בניהולו כדי להמשיך להתעלל בנו פסיכולוגית ולקרוע אותנו מבפנים. בטח לא כרגע, כשמבחינתו, הלחץ נסבל. הלגיטימציה הפנימית למצור אמיתי, לכל הפחות על צפון הרצועה, נמצאת בשיאה. ההבנה, גם בציבור הישראלי וגם בעולם שחמאס משחק במו"מ ולא מבצע מו"מ, סוף סוף נראית שקיימת.
קיימות תוכניות על השולחן להגברת הלחץ על החמאס באופן דרסטי. אחת מהן היא תוכנית האלופים, לפינוי של צפון הרצועה והטלתו של מצור מוחלט. בדרג המדיני לא מעוניינים מסיבה כלשהי בתוכנית הספציפית הזאת? אדרבא, שיביאו תוכנית אחרת, שתגרום לחמאס להבין שהוא בדרך לתבוסה מוחצת ומהירה. הגיע הזמן להפסיק עם המשחק הנוכחי עם עזה, שהוא לא לבלוע ולא להקיא. לחץ מקסימלי. עכשיו. עד עכשיו חמאס ניסה לשבור את ישראל כדי שתסכים לעסקה בכל מחיר. הגיע הזמן שהוא זה שיתחיל לשלם את מלוא המחיר.
