התרגלנו.
עשרות נפילות בצפון ואזעקות שמפרות את שגרת החיים בצפון, ויוצרת פחדים ולחץ גדול. הרס תשתיות יומיומי בצפון הארץ. ואפילו פציעה קשה של אחד מחברי כיתת הכוננות, אב לשלושה בכניסה לקיבוץ דן, לא פותחת מהדורת חדשות.
התרגלנו,
עשרות אלפי מפונים שחיים באי ודאות ברחבי הארץ, בניסיונות התאקלמות בבתי הספר ומציאת תעסוקה, חשש תמידי שהנפילה הבאה לא תהיה בבית שלהם. ותפילה גדולה לחזרה הביתה. אבל זה כנראה לא כל כך דחוף, כי אין לחץ לוודא שיש פרויקטור מטעם המדינה שמטפל בדברים.
התרגלנו,
מידי כמה ימים מתפרסמת ידיעה על פיגוע באחד מכבישי הארץ. גם במקומות שכבר הרבה זמן לא ידעו טרור כמו מעברי הירדן והבקעה.
התרגלנו,
כל כמה ימים יש הודעת "הותר לפרסום" מאתרי הקרבות בעזה. ירי צלף, נפילת מסוק, או פיצוץ בפיר. ושוב הפנים האלה בעיתון, הפנים היפות עם העיניים הטובות.
התרגלנו,
לשמוע מעל הקברים הטריים הספדים קורעי לב של אמהות, אבות, בנות זוג, יתומים וחברים.
התרגלנו,
לשמוע את זעקת ההורים ובני משפחות החטופים. נחנקנו כשראינו את המנהרה החונקת בה שהו ששת החטופים לפני שנרצחו והחיים המשיכו.
ובתוך ההרגל הזה, יש כרסום הולך וגדל בלכידות שלנו, בתחושת השותפות שליוותה את תחילת המלחמה ולפעמים גם במוכנות לקחת אחריות.
ובמקביל, יש תזמורת שלמה שמרוב שהיא עושה רעש היא לא שומעת את התזמורת האחרת. כל אחת מהתזמורות צועקת, צורחת כועסת על התזמורת השנייה שהיא הורסת את המדינה. והיא לא מצליחה מרוב רעש, לשמוע מה אומרים בתזמורת השנייה, יש המון רעש.
מכיוון שכולם צודקים, נראה לי שפשוט אין ברירה, חייבים לעצור הכל ולקיים ממשלת חירום רחבה. כן, אני יודעת למה זה לא כדאי, זה ייתן לגיטימיות, וכבר ניסינו ומשילות ומה לא. אבל השעה הזו יותר גדולה מכל אחד בנפרד, יש פה אחריות עצומה לכל מה שמתרחש פה.
צריך לנשוך שפתיים, להתגמש ולהכניס כמה שיותר שותפים בעת הזו להיכנס מתחת האלונקה. לפחות כדי לאפשר קבלת החלטות אחראית ומושכלת בלי קצף ההאשמות, מי התחיל, מי אשם ולמה.
עוד יהיה מספיק זמן לזה. הקריאה הזו לממשלת אחדות לא באה מתוך נאיביות, וגם לא מתמימות, אלא באמת מתוך רצון אמיתי, לא להתרגל לאדישות ולייאוש.
הציבור בישראל מוכן להיות מגויס, מוכן לשאת קשיים, הוא צריך תחושת חזון משותף כרגע. זה בידינו לגמרי. לא הכל מחויב המציאות.
