כשבנימין ושרה נתניהו באו לנחם בבית משפחת דנינו, הם לא צפו את עוצמת הזעם שתתפרץ שם. שיחת הטלפון המקדימה בין ראש הממשלה לאב השכול הייתה לא קלה אבל קצרה. נתניהו הספיק לבקש בה סליחה, ועצם ההסכמה לקבלו לניחום אבלים התפרשה בלשכה כסימן מעודד. משפחות אחרות סירבו אפילו לזה.
חודשים שואלים, ובצדק, למה הוא לא מתקשר לאלה שהסיפור שלהם לא הסתיים בחילוץ מזהיר, מדוע הוא לא נפגש עם בני הקיבוצים ולא מנחם את משפחות החטופים שנרצחו. עכשיו התברר שכשהוא מרים את הטלפון, חלק מהמשפחות, בכאבן, מסרבות לקבל את השיחה שכבר לא תועיל להן להחזיר את הבן. ועדיין, חובתו לנסות.
משפחות אחרות אומרות לראש הממשלה את האמת בפנים. זה רגע חשוב מאוד, אולי אפילו תפנית של ממש על הציר שבין ראש הממשלה למשפחות החטופים. לא רק בגלל התוכן והמפגש של ראש הממשלה עם השכול הגולמי והכאב, בלי פילטרים והנדסה של הסיטואציה, אלא בגלל מי שהשמיע את הדברים. לראשונה, מול פניו הנדהמות של ראש הממשלה, עלתה זעקת כאב חדה מתוך מחוז הבחירה הטבעי שלו. על הכישלון בהשבת החטופים, על מחדל שבעה באוקטובר, ויותר מזה: על 15 שנות מימון חמאס ועל ניהול כושל של מדיניות המלחמה, וגם על ספינים ועל פוליטיקה ועל קרע בעם.
מול פניו הנדהמות של ראש הממשלה עלתה זעקת כאב חדה מתוך מחוז הבחירה הטבעי שלו. לא רק על מחדלי המלחמה, גם על ספינים וקרע בעם
נכון, אינו דומה הזעם והכאב במשפחתו השכולה של חטוף לתחושות העמומות יותר בכלל הציבור החרדי שלא חווה את מחיר המלחמה במעגל הראשון. ובכל זאת, אולי נרשם כאן מפנה מסוים. מתקפת חמאס הכתה גם בשדרות ובאופקים, אבל החטופים נלקחו בעיקר מקיבוצי העוטף ומחוגגי הנובה. מטבע הדברים, לתומכי ש״ס (ובמידה רבה גם של שאר מפלגות הקואליציה) אין ייצוג נרחב במסיבה שנערכה ביום שמחת תורה. היו שם גם יוצאי הציונות הדתית והחברה החרדית, אבל במספרים קטנים יחסית. זה אולי חלק מההסבר מדוע נצבע מאבק החטופים בצבעים פוליטיים. יש קווי שבר אידיאולוגיים, אבל גם פוליטיקת זהויות שתפסה תפקיד בשרטוט הסדקים בין המשפחות עצמן. אפילו סוגיה אנושית ומוסרית כזו מושפעת מתבנית נוף מולדתו של אדם.
המודיעין של הרב יוסף
דרעי, שהיה בקשר עם משפחת דנינו בחודשים האחרונים, לא בא לנחם. אולי היה לו מודיעין שלא היה לנתניהו. גם עליו כועסים שם. לא כמו על ראש הממשלה, אבל מאוכזבים שלא לחץ יותר ולא הציב אולטימטום נגדי לזה של סמוטריץ' ובן־גביר. הנימוק בסביבת דרעי להימנעות מאיום כזה הוא ההתרשמות שלו שהסיבה להיעדר עסקה היא שבצד השני לא מעוניינים. וגם, אינו דומה האיום של בן־גביר וסמוטריץ' נגד מעשה ממשי אם יתבצע, לאולטימטום מעורפל ולא מדיד "אם אין עסקה". גם אם דרעי היה מתרשם שנתניהו מכשיל עסקה בכוונה, הנחת העבודה שלו היא שאינו מסוגל לאיים עליו פוליטית. ציבור המצביעים של ש"ס אוהד את נתניהו, לפחות עד לאחרונה, בטמפרטורה שאפילו בליכוד אין. גם על חוק הפטור מגיוס, לב האג׳נדה של המפלגה, הוא לא העז לטלטל את הממשלה.
אלא שעכשיו, זעקתו של הרב אלחנן דנינו עשויה לסדוק משהו. בצמרת ש"ס זוכה השבת החטופים בעסקה לתמיכה מובהקת יותר מבכל מפלגה אחרת בקואליציה. זו לא רק עדינה בר־שלום שזועקת בשמו של אביה הרב עובדיה, אלא גם אחיה הרב יצחק יוסף שמעלה את הנושא בכל הזדמנות ודורש עסקת חטופים גם במחיר שחרור אלפי מחבלים. על פילדלפי הוא לא מדבר, אולי כי בעניין הזה אין תקדים של ספרות הלכתית. הרב יוסף הוא אחד האנשים שנחשפו למודיעין הנרחב ביותר בנוגע לחטופים, בעיקר המתים, כדי שיוכל לספק את ההכשר ההלכתי לקביעת מותם של חטופים לא מעטים גם בלי שהגופה הושבה. הוא חשוף לחומרים סודיים מתוך מנהרות חמאס, כמו הסרטון ממנהרת הטבח שנחשף השבוע לציבור. והוא גם נשיא מועצת חכמי התורה הבא של ש"ס. בינתיים הוא מרשה לעצמו להיות נחרץ, אולי גם כי הוא יודע שממילא לא יקשיבו לו. אפילו לא יו"ר המפלגה.
ש"ס לא תפיל את הממשלה, אבל דרעי מפנטז על שינוי בהרכב הקואליציוני. הוא מתעב את בן־גביר. לא סומך עליו בענייני ביטחון וזועם עליו בנושאים הפוליטיים. חוק הרבנים הוא רק שיעור אחד בבית הספר שבן־גביר עושה לדרעי הוותיק והמנוסה. דרעי עצמו חלש מאי פעם. מאז עזיבת המחנה הממלכתי הוא לא מוצא את עצמו בדיונים השוטפים. לחלק מדיוני הקבינט הוא לא מתייצב. פוליטית הוא מובס, מהרבנים ועד הגיוס. אפילו בחירת הרב הראשי הבא בסוף החודש לא ממלאת אותו בחדווה. הרב דוד יוסף מנהל קמפיין עוקף דרעי ומחתים את כל רבני המפלגה, בזמן שהיו"ר, שהיה חברו הטוב, לא ממהר להסתער על המשימה. את ש"ס הוא מנהל ממרפסת ביתו ברחוב הקבלן.
ממשלת השבת החטופים
בשבוע האחרון שוב החל זמזום סביב ממשלת אחדות. החשודים המיידיים הם משה ארבל מש"ס ומתן כהנא מהמחנה הממלכתי, וכמובן הנשיא הרצוג. כל אחד מהם בדרכו, ברמז או בפירוש, בקולו או בתדרוך, מהרהר שוב באפשרות שבמקום לקרוע זה את זה תחת אש, נקרע את האויב. הרעיון המסדר החדש, אחרי שאת ממשלת החירום כבר ניסינו, הוא "ממשלת השבת החטופים". לפי היוזמה המדוברת, תוצאה של לחץ ממשפחות חטופים, לא יוטל וטו רשמי על בן־גביר אבל כוחו היחסי ידולל מאוד בקואליציה החדשה וגם הנתח המיניסטריאלי שלו, עד כדי ההנחה הסבירה שהוא יעדיף לעזוב. אם יש שגיאה שגם במחנה הממלכתי יודו בה, זוהי בניית ממשלת החירום בלי לקחת תיקים ביצועיים. זה אמנם חסך טלטלה בקואליציית הבסיס של נתניהו, אבל הותיר את המצטרפים כקואליציה פורמלית בלבד. לא מחוברים למדיניות ולתקציב, קלים לנשירה החוצה.
ההיתכנות שתרחיש כזה יבשיל היא אפסית. מי שמתעקשים לבשל אותה בכל זאת הם מעמד הביניים של הפוליטיקה הישראלית. אלו שבעידן של סימני קריאה שומרים על קשר עין עם המחנה היריב גם במחיר לעג מבית. הם פועלים בסמכות חלקית, אם בכלל. כהנא מתואם עם איזנקוט אבל לא עם גנץ. ארבל יידע את אריה דרעי, וזה נותן לו בינתיים להשתעשע. באופוזיציה מי שמטפח את הרעיון, גם בלי אמונה שיבשיל למשהו, הוא יאיר לפיד. ראש האופוזיציה מבין שקמפיין החטופים מתהפך עליו ועל חבריו. הם הצליחו לשכנע חלק נרחב בציבור ששיקולים פוליטיים מונעים עסקה, אבל התוצאה היא הזמנת לחץ עליו: חלק מהמשפחות נואשו מנתניהו, אבל חוששות מבחירות שירחיקו עסקה בעוד כמה חודשים, ולכן מכוונות עכשיו לחץ דווקא על ראשי האופוזיציה כדי שיכוננו ממשלה עם נתניהו, כזו שתנטרל את שיקוליו הפוליטיים, גם אם המחיר הוא בחירות במועדן, ב־2026.
