אחרי חודשים של דשדוש בניהול כספי המדינה המידלדלים, נראה היה בשבוע שעבר ששר האוצר התעשת. במסיבת עיתונאים שכינס הוא הודיע סוף־סוף על קידומו של תקציב לשנת 2025. זה חודשים שבכירי משרדו מפצירים בו להציג תקציב לשנה הבאה, ומתריעים כי זה חייב להיות תקציב "קשה", עמוס קיצוצים וגזרות. נגיד בנק ישראל קרא לסמוטריץ' לגבש תקציב עם "התאמות בסדר גודל של כ־30 מיליארד שקל". החשב הכללי הוציא הודעה לעיתונות ובה הבהיר כי יש "לפעול בהקדם לגיבוש תקציב מדינה אחראי שבבסיסו תהליך בנייה מחדש של הרזרבות הפיסקליות". ואילו ראש אגף התקציבים יוגב גרדוס שיגר לשר האוצר מכתב אחרי מכתב, כולם מצאו את דרכם לתקשורת, ובהם הזהיר כי "ככל שיוחלט על דחייה בלוחות הזמנים של תהליך התקציב, קיים צורך מהותי בביצוע צעדי התכנסות כבר בעת הזו".
סמוטריץ' מצידו התעלם מהמלצות הבכירים ומאזהרותיהם, ואף המליץ לגרדוס "להניח את המפתחות". אבל בשבוע שעבר, בשינוי שנראה כאילו התרחש בן־לילה, הכריז על תקציב עם שיעור גירעון של 4% בלבד, יעד שאפתני שידרוש התאמות תקציביות בדמות העלאות מיסים וקיצוצים בהיקף של כ־40 מיליארד שקלים. השבוע כבר ישב סמוטריץ' עם בכירי משרדו למרתון דיונים לקראת בניית התקציב המדובר. השינוי היה כה דרמטי, שבכירי האוצר שאלו את עצמם מה קרה, ובתקשורת נשמעו מחמאות לסמוטריץ' על התוכנית האחראית. קולות כאלה לא הופיעו בעיתונות הכלכלית מיום כניסתו של סמוטריץ' לתפקיד.
שום דבר, אם תהיתם, לא השתנה במצב הכלכלי, רק במצב הפוליטי. שר האוצר לא רצה להניח על השולחן תקציב שהוא לא יוכל להעביר בממשלה. לכל אורך הדרך הוא הבין שהתקציב ידרוש קיצוצים נרחבים, כאלה שיהיה קשה מאוד להעביר בקואליציה. הוא יודע מה צריך לקרות, מבין שהצעדים הקשים הכרחיים, אבל זקוק להסכמת הממשלה. כל עוד במשרד ראש הממשלה לא קיבלו החלטה על מסגרות התקציב, לא היה אפשר לקדם אותו. כל עוד שררו שם אשליות שיהיה אפשר לבנות תקציב בלי קיצוצים כי הכספים יגיעו מן השמיים (לרגע היה נדמה, למשל, שמכירת חברת וויז לגוגל תכניס מיליארדים לקופת המדינה, אבל העסקה הזו התפוגגה). גם תקוות על רווחים כלואים הן בגדר "פאטה מורגנה", המתעתעת במי שאינו מעוניין להציב סדרי עדיפויות.
שר האוצר לא רצה להניח על השולחן תקציב שהוא לא יוכל להעביר בממשלה. בשבוע שעבר התקבלו האיתותים שאפשר לקדם תקציב
אבל בשבוע שעבר הגיע האור הירוק. ממשרד ראש הממשלה ומהשותפות החרדיות לממשלה התקבלו איתותים שאפשר לקדם תקציב, ושר האוצר מיהר לכנס מסיבת עיתונאים ולהגדיר יעדים שאפתניים. סמוטריץ' עשה זאת כדי לקבוע עובדות בשטח, לסנדל את עצמו ובעיקר את שותפיו לקואליציה. הוא הזדרז כל כך לקבוע את העובדות הללו, שהמסיבה כונסה עוד לפני שבאמת היה תקציב להכריז עליו. רק קווים כלליים מאוד הוצגו לציבור, ואת הפרטים מגבשים כעת במשרד האוצר.
אבל האור הירוק הזה עוד עלול להבהב ולכבות, וגם השמחה במסדרונות האוצר הייתה אולי מוקדמת מדי. גם אם יש נכונות בממשלה, בחוסר חשק ובלית ברירה, לערוך בעת הזו התאמות תקציביות ולבצע דיאטה משמעותית לתקציבי הממשלה, עדיין לא בטוח שהם יגיעו מהמקומות הנכונים. שר האוצר הכריז על "מדיניות שוויון בנטל התקציב", אבל המציאות הפוליטית של הקואליציה עומדת בעוכריו. בסוגיות קריטיות כמו גיוס חרדים, מימון רשתות החינוך החרדיות שאינן מקדמות השכלה כללית ואינן מכינות את תלמידיהן לתעסוקה איכותית, סבסוד מעונות יום לילדי אברכים, ונושאים נוספים מהסוג הזה – סמוטריץ' דחה את עמדת אנשי משרדו. הסוגיות הללו חשובות לא רק למציאת מקורות תקציביים בתקציב הנוכחי, אלא לבניית מסלול צמיחה עתידי לתקציבים שיבואו אחריו.
גם כשמדברים על כספים הקואליציוניים ועל משרדי הממשלה המיותרים – אין עדיין תשובות טובות. סמוטריץ' טוען בצדק שלא מדובר בסכומים גדולים, אבל יש דברים שאין להם מחיר. אם שוויון בנטל הוא חלק מהעניין, גם הממשלה צריכה לתרום את חלקה. הכיבודים הפוליטיים והאינטרסים האישיים והמגזריים חייבים לרדת בסדר העדיפויות. כל עוד זה לא יקרה, ההבהוב החיובי שקיבל סמוטריץ' הוא יותר כתום מירוק.
כללי המשחק השתנו
אחרי השביתה האומללה של ההסתדרות מהשבוע שעבר, הגיע תורו של ארגון המורים והיו"ר המיתולוגי שלו, רן ארז. כזכור, השביתה שהכריזה ההסתדרות, במחאה על היעדר עסקת חטופים, גוועה בקול ענות חלושה; היא התפוררה מבית על ידי ועדים ורשויות שהכריזו שאין בכוונתם להשתתף בה, ונמחצה מבחוץ על ידי צו בית הדין לעבודה – שגם הורה על הפסקתה וגם סגר את הגולל על שביתות עתידיות מהסוג הזה.
השבוע נאלץ רן ארז לפעול באותה צורה. השביתה שפתחה את שנת הלימודים במוסדות החינוך העל־יסודיים הופסקה באישון ליל, בלי שום הישג ואפילו בלי הסכם. בפועל, ארגון המורים לא הצליח להגיע להסכמות עם משרד האוצר והוא ממשיך בעיצומים, רק בלי שביתה. אז מדוע היה צורך בשביתה הזאת מלכתחילה, אם בסופה חזרנו לאותה נקודה? ה"הישג" היחיד הוא שהתלמידים איבדו שמונה ימי לימודים, והמורים שלהם איבדו שמונה ימי שכר, וגם תוספת שכר של 2,000 שקלים שהם יכלו לקבל כבר לפני שנה.
רן ארז פעל לפי הכללים הישנים שהוא מכיר היטב. אם ישנו "ספר הפעלה" למאבקי ארגוני עובדים במדינת ישראל, ארז אחראי לכמה פרקים נבחרים בו. אבל הפעם, משהו פשוט לא עבד לו. כללי המשחק השתנו. לאזרחי ישראל ב־2024 אין סבלנות לשביתות מיותרות, ולתלמידי מדינת ישראל אין פריווילגיה לסחוב על גבם מאבקי אגו של אנשים אחרים. תלמידי י"ב הנוכחיים כבר איבדו שנתיים יקרות מהשכלתם למגפת הקורונה, שנה למלחמת חרבות ברזל, ושנתיים מצטברות לעיצומי ארגוני המורים. בשנה הבאה הם יתגייסו לצה"ל ויצטרפו למאמץ המלחמתי. כמה עוד אפשר להעמיס על גבם הצעיר?
רן ארז חשב שיש לו "חיילים" שיפעלו אוטומטית, אבל המורים לא אהבו את העיצומים שננקטו בזמן מלחמה ולא רצו לפגוע בתלמידיהם, וחלקם לא הזדהו עם מטרות השביתה
רן ארז לא הבין גם את ציבור המורים שסר לכאורה למרותו. הוא טעה בדיוק במקום שבו טעה ארנון בר־דוד: הוא חשב שיש לו "חיילים" שיפעלו אוטומטית, אבל המורים עצמם לא אהבו את העיצומים שננקטו בזמן מלחמה. כאשר ארז נתן הוראה שלא להזין ציוני מגן, בפועל רוב המורים לא רצו לפגוע בתלמידיהם ונתנו להם ציונים. וגם כשהוא הכריז על שביתה, אלפי מורים הודיעו שלא יכבדו אותה ויגיעו ללמד. חלקם מדאגה לתלמידים, חלקם מחוסר הזדהות עם מטרות השביתה. הרבה מורים צעירים ומוכשרים ששומעים על חוזה אישי, למשל, חושבים שזה דווקא רעיון לא רע בכלל, ששווה לבחון אותו.
במקביל היו גם רשויות שהוחרגו מהשביתה, בעיקר בצפון ובדרום, בתי ספר שהמשיכו לפעול מתוך אחריות לתלמידיהם, ורשתות חינוך שהכריזו כי אינן משתתפות בשביתה. ממשרדי החינוך והאוצר והשלטון המקומי יצאה בשורה כי יופעלו מסגרות חלופיות לתלמידי התיכון בזמן השביתה, עם תכני העשרה ופעילויות חברתיות ורגשיות. השביתה התפוררה לארגון המורים בין הידיים, ובמשרד האוצר לא ניכרה שום נכונות להישבר.
במקרה הזה, אגב, הסיבה היא כלכלה, לא פוליטיקה. רן ארז הבין שלא תהיה פה שביתה קצרה, שמשרד האוצר איננו נבהל, שדעת הקהל איננה אוהדת את מאבקו בעת הזאת, ושהשביתה עלולה להתארך עד החגים, אם לא יותר. שביתה ארוכה משמעה עשרות אלפי מורים שלא יקבלו שכר בתקופת החגים, ושאינם יכולים להרשות לעצמם מאבק ממושך. גם בלילה שבו הודיע רן ארז על סיום השביתה היה ניסיון להגיע להסכמות, אך הם התפוצצו בדיוק בגלל העניין הזה: רן ארז דרש כי ישולם למורים שכר בגין שמונת הימים ששבתו, אבל במשרד האוצר עמדו על המדיניות שקובעת כי אין לשלם שכר לעובדים שלא הגיעו לעבודה. ארז טוען כי ברשות הארגון יש קרן שביתה והיא תפצה את העובדים שבחרו לשבות, אבל גורמים במשרד האוצר סבורים שהקרן הזאת מרוקנת למדי, וכי אין לו יכולת לממן שביתה ארוכה.
ארגון המורים בחר להשתמש בתותחים הכבדים שלו, אבל לא השיג דבר. מפגן הכוח שלו הפך למפגן חולשה. אחרי שהשתמש בנשק החזק ביותר שבאמתחתו ולא השיג דבר, היכולת שלו להפעיל לחץ בהמשך קטנה הרבה יותר. נוכח תקציב הקיצוצים הצפוי, גם תוספות השכר, שבעבר הייתה נכונות לתת למורים, כנראה יידלדלו, ואולי אפילו יוקפאו לשנה הקרובה במסגרת הקפאת שכר כללית. אם ארז היה חותם על הסכם לפני שנה, המורים שלו היו נהנים מהתוספות האלה כבר שנה. אבל בגלל החלטות הארגון שלהם, הם יקבלו משכורת חלקית בדיוק לפני ראש השנה.
מלחמת ששת הימים
בתזמון מושלם התפרסם השבוע דו"ח ה־OECD, המשווה בין מערכות חינוך שונות במדינות העולם המפותח. אם כבר נושאים ונותנים עם ארגוני המורים, הנה עיוות אחד שעולה מהדו"ח הזה, שהוא אנומליה של ממש. מצד אחד, המורים במדינת ישראל מלמדים פחות ימים מעמיתיהם במערב. מצד שני, התלמידים בישראל לומדים יותר ימים ממה שלומדים במדינות ה־OECD. על פי הדו"ח, בבתי הספר בישראל לומדים 209 ימים בשנה, כמעט השיעור הגבוה ביותר במערב, כאשר הממוצע במדינות המפותחות עומד על 186 ימים בשנה. לעומת זאת, המורים מלמדים רק 179 ימים בחינוך היסודי ו־173 ימים בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות, כשהממוצע ב־OECD הוא בין 182 ל־194 ימים בשנה, תלוי בגיל החינוך.
אחת הסיבות לאנומליה הזאת היא שבוע לימודים בן שישה ימים, שאין לו אח ורע במערב. רק בישראל התלמידים לומדים שישה ימים, אבל המורים שלהם עובדים רק חמישה. המשמעות היא שכדי למלא את הימים הנוספים האלה צריך להעסיק עוד מורים, וזוהי מלאכה לא קלה. בנוסף, החופש הגדול במדינת ישראל ארוך יותר מהמקובל במערב, במיוחד בתיכונים, וגם לאורך השנה ימי החופשה מרובים יותר. למרות החופשות הללו, שבוע הלימודים הארוך ושעות לימוד נוספות גורמות לכך שתלמידי ישראל לומדים יותר מממוצע ה־OECD.
לפער המוזר הזה, שבו התלמידים בישראל לומדים יותר מהממוצע אבל המורים שלהם מלמדים פחות, יש כמה תוצאות בעייתיות שאנחנו מכירים. התוצאה הראשונה והברורה היא שמערכת החינוך זקוקה להרבה יותר מורים כדי למלא את כל השעות הנוספות הללו. אבל במדינה עם שיעור הילדים הגבוה ביותר במערב, לא כל כך פשוט למצוא עוד ועוד מורים, ועוד יותר קשה למצוא מורים טובים. לכן, מה שקורה הרבה פעמים הוא שהכיתות הופכות צפופות יותר, שכן הקטנת הכיתות תדרוש עוד יותר מורים. גם רף הכניסה להוראה הולך ויורד, כדי לאייש את הכיתות. ועדיין, אף שיש הרבה מאוד מורים במערכת, והיחס המספרי בין מורים לתלמידים טוב יותר ממדינות המערב, בכל שנה המערכת מדווחת על מחסור במורים.
אגב, אם תהיתם, השעות וימי הלימוד הנוספים לא בדיוק מוכיחים את עצמם; הישגי התלמידים לא מושפעים מכך, וישראל מציגה הישגים נמוכים בתוצאות מבחני פיז"ה. חִשבו על מחנכת כיתה למשל שפוגשת את תלמידיה חמישה ימים בשבוע, אבל ב"יום החופשי" שלה צריך למלא את היום עם מורים מקצועיים ופעילויות העשרה, לא כולן הכרחיות. במקרים רבים ניכרת גם התרופפות של המשמעת בימים הללו.
בסופו של דבר יש כאן בזבוז גדול של המשאב החשוב ביותר שנדרש למערכת החינוך: כוח ההוראה שלה. דווקא במדינה עם כל כך הרבה ילדים, צריך לעבוד באופן חכם יותר. מדינת ישראל צריכה ללמד פחות ימים ופחות שעות, אבל החלוקה צריכה להיות הגיונית עבור התלמידים והוריהם, עם מַעבר לשבוע לימודים של חמישה ימים בשבוע, לצד קיצור החופש הגדול וביטול ימי חופשה רבים במערכת. ללמד פחות שעות שנתיות, אבל כאלה שיהיו שוות יותר. במציאות כזו יהיה פחות צורך במורים, וכך המערכת תוכל לסנן ולבחור את המורים הטובים ביותר.
כל זה צריך כמובן להגיע עם מערכת תמריצים ראויה, כך שמורים חדשים יקבלו שכר התחלתי גבוה, ומבנה השכר יישען גם על מצוינות ואחריות ולא רק על ותק. לכל אלה מתנגדים ארגוני המורים: מקיצור שבוע הלימודים לחמישה ימים בשבוע (אוי ואבוי אם למורים לא יהיה יום חופשי באמצע השבוע אלא ביום שישי, כמו כל שאר העובדים במשק); דרך בניית מודל שכר שמבוסס על מצוינות ואיכות ונותן עדיפות לשכר התחלתי גבוה על פני ותק; ועד עצם היכולת לסנן מורים או לפטר אותם בקלות רבה יותר, במקרה הצורך.
אחרי עשורים של ניסיונות כושלים לבצע רפורמה הכרחית במערכת החינוך, עכשיו אפילו לא מנסים. הנושאים המבניים הללו כמעט לא נמצאים על השולחן במשא ומתן המקרטע הנוכחי עם ארגון המורים. אפילו הדרישה המצומצמת לחוזים אישיים לאחוז קטן מהמורים נתקלת בהתנגדות עזה מצד הארגון. הבעיות המבניות של המערכת ימשיכו לחכות.
