בפארק המסילה בתל־אביב הוצבה לפני כמה שבועות תמונה גדולה של השבעת הממשלה, ומולה הונח ארגז עגבניות עם שלט שמזמין את העוברים והשבים לזרוק אותן על תמונות השרים. כן ירבו מחאות כאלה, שמוכיחות כי ניתן להעביר מסר בוטה גם בלי למרר את חייהם של אזרחים תמימים ועוברי דרך. אבל המחאה המקורית הזו לא החזיקה מעמד זמן רב, אולי משום שמחירו של קילו עגבניות כבר התקרב ל־24 שקלים בחלק מרשתות השיווק.
כל מי שביקר בסופר בשבועות האחרונים שם לב שמשהו השתבש עם העגבניות. המחיר זינק באופן מטאורי, והעגבניות עצמן נראות רע. לקוחות בעלי זיכרון טוב יודעים שבכל שנה בקיץ, בטח אם הוא חם במיוחד, מחיר העגבניות מטפס קצת, אבל השנה מצבו של הירק הקצין – כמה יקר, ככה מכוער.
זה קורה בגלל צירוף נסיבות. קחו את העובדה ש־70% מהעגבניות בישראל גדלות בעוטף עזה, צרפו לכך את חודשי הקיץ הרותחים במיוחד שעברו עלינו, ערבבו עם החרם הטורקי נגד ישראל מאז אפריל, וקנחו עם מגפת כולרה שמאיימת על גידולים חקלאיים בירדן. את התוצאה אתם רואים, וכנראה בעיקר מסננים, במחלקת הירקות בסופר הקרוב לביתכם.
עגבנייה היא אבן הראשה של המטבח הישראלי. עד כדי כך היא בסיסית אצלנו, שקמעונאים בוחרים בה לא פעם ל"לוס לידר" – מוצר שמורידים את מחירו עד כדי הפסד רק כדי למשוך את הלקוחות לסופר, ולהוביל אותם לרכוש שם גם מוצרים אחרים. הבעיה היא שהעגבניות רגישות מאוד. כשהטמפרטורות גבוהות או נמוכות מדי, הן, והדבורים שמאביקות אותן, מניבות אשכולות קטנים יותר. כמה מגדלי עגבניות העריכו שבחודשיים הקרובים יורגש בארץ מחסור של ממש.
בשנים האחרונות, בכל פעם שהיה מחסור בגידולים המקומיים, הייבוא מירדן ובעיקר מטורקיה השלים את החוסרים. השנה ארדואן מחרים אותנו
בשמונה השנים האחרונות, בכל פעם שהיה מחסור בגידולים המקומיים, הייבוא מירדן ובעיקר מטורקיה השלים את החוסרים. נציגי החקלאים התלוננו תדיר שמכסות הייבוא הטורקי נדיבות מדי, ושוחקות את ענף העגבניות הישראלי. כאמור, השנה ארדואן מחרים אותנו, ומי הירמוך זוהמו בכולרה שפגעה בייבוא חקלאי מירדן. במשרד החקלאות טוענים כל הקיץ שהייבוא פתוח מעוד עשרות מדינות, אך עלויות השינוע משם גבוהות משמעותית. ואכן, בשבועיים האחרונים צצו בארץ עגבניות מפולין או מהולנד, ומחירן לא נמוך כמו של העגבניות הטורקיות מאשתקד.
אדום, לא קטום
איך תזהו עגבניות מיובאות? מי שלא מדקלם אוטומטית "בלי עוקץ", כנראה לא היה כאן באוקטובר האחרון. אבל בתוצרת הנוכחית יש הבדל בולט פי כמה: הצבע האדום והשלמות היחסית. לא נעים להוציא דיבתם של פירות ארצנו רעה, אבל כל מי שביקר פעם במכולת במדינה מערבית אחרת, יודע שלא נתקלים שם בצורך התמידי לברור ולאתר כמה עגבניות סבירות בים של ריקבון וסדקים. פוקדי המרכולים באירופה פחות נתקלים בפירות וירקות "סוג א", כשם שהם לא שמעו על ענבים ב־30 שקלים לקילו ועל קיווי ב־25 שקלים, והם גם לא זכו להכיר את הרשות להגנת הצומח הישראלית.
בעיתון "גלובס" פורסם כי אחד הטריקים שנמצאו יעילים לעקיפת החרם הטורקי שהוכרז באפריל האחרון, הוא שינוי מדינת היעד; במקום לכתוב "ישראל", כותבים בתעודת המשלוח "פלסטין". וראה זה פלא. מהקיץ שעבר ועד הקיץ הנוכחי, הייצוא מטורקיה ל"פלסטין" הזערורית זינק מ־9 מיליארד דולר לכמעט 120 מיליארד. אבל בעוד שרוב משרדי הממשלה העלימו עין מהטריק הזה, כדי להקל על יוקר המחיה בתקופת המלחמה, משרד החקלאות מסרב.
במשרד מודאגים לפתע מאוד מ"אי הלימה בין ההצהרות על עמידה בדרישות מדינת היעד, ובין עמידתו בדרישות הייבוא של מדינת ישראל". העמדה הזאת נראית מגוחכת להפליא כשמבינים שעל פי אותו משרד חקלאות, "כל ייבוא של תוצרת חקלאית צמחית המיועד לישראל, לרבות לשטחי הרשות הפלסטינית ועובר דרך שטחי ישראל, נדרש לעמוד בדרישות הגנת הצומח של מדינת ישראל". המשלוחים הללו עוברים אותה רגולציה בדיוק, אבל במשרד החקלאות מודאגים מ"אי הלימה", ובינתיים מחירי העגבניות טסים.
עוד טריק שמצאו יבואנים לעקיפת החרם הטורקי הוא משלוח דרך מדינה שלישית. היצואן הטורקי שולח ליוון או לקפריסין, ומשם ליבואן הישראלי. זה אולי פתרון טוב לחומרי בניין או צעצועים, אבל כדי לייבא תוצרת שבני אדם מכניסים לפה, הרגולציה הישראלית דורשת "תעודת בריאות" גם ממדינות הביניים שהמשלוח עבר בהן. אחרי שבועות ארוכים של עיכובים, רק ב־26 באוגוסט נזכרו במשרד החקלאות לפרסם "הנחיות לייבוא עגבניות מטורקיה בעת משבר או חירום", עם הבטחה לוותר על הצורך באישור נפרד ממדינת הביניים. אלא שיבואנים טוענים כי גם ההנחיות המאוחרות הללו לא הופצו כמקובל דרך לשכת המסחר, ורק מקורבים הידועים בקשריהם לממשלה ידעו עליהן בזמן ועקפו את המתחרים.
ומה עם ה"עוקץ"? גם בסיפור שלו יש עוקץ. אותו עלה שמחבר את העגבנייה לשיח נקטם מהעגבניות המיובאות לפי דרישת הגנת הצומח, בטענה שהוא עלול להחדיר מזיקים שישמידו את היבול המקומי. הסרת העוקץ מקצרת את חיי המדף של "הזהב האדום" מחו"ל וגורמת ליותר פחת, מה גם שהיא מאלצת עוד בארץ המוצא לעבור עגבנייה־עגבנייה ולקטום אותה, מה שמייקר את ההליך. בזמן הזה, עגבניות בעלות עוקץ מספרד או מהולנד מיוצאות לכל אירופה, וטרם דווח על השמדת תוצרת. יבואנים בישראל מוכנים להישבע שבעבר הרחוק התאפשר ייבוא עגבניות בעלות עוקץ גם לארץ, ולא קרה שום דבר.
ואסור לשכוח גם את המכס. כזכור, הרפורמה בחקלאות של ליברמן ופורר הבטיחה להסיר חסמי ייבוא ובתמורה לתת תמיכות ישירות לחקלאים, אך היא נתקעה באמצע. רוב המכסים נשארו, כמו גם תקנות הגנת הצומח. המכס על עגבניות ירד מ־88 אגורות לקילו ל־65 אגורות, ונעצר שם. במקביל, גם המהלך המשלים של תמיכות לחקלאים הוקפא תחת הממשלה הנוכחית, ויותר מחצי מיליארד שקלים המיועדים לענף הצומח תקועים בצנרת בשל אי־הסכמות עם המועצות החקלאיות על אופי החלוקה.
אגב, גם הפיצויים לחקלאי עוטף עזה, שניזוקו בצורה נוראה בשבעה באוקטובר ובחודשי המלחמה, עדיין לא הגיעו לרובם, והם נאלצים לקחת הלוואות במאות אלפי שקלים. הסיבה: התמשכות הדיונים בין נציגי החקלאים לרשות המיסים. מזכ"ל התאחדות החקלאים עדכן השבוע על עוד "פגישה רבת משתתפים בלשכת שר החקלאות אבי דיכטר", יחד עם ראש רשות המיסים ואנשי מס רכוש. בפגישה הוחלט "לקיים פגישת תיאום שבועית במטרה לסיים מהר ככל שניתן את גיבוש המתווים הנוגעים לפיצויים לשנת 2023, ולהתחיל לגבש את המתווים עבור הנזקים העקיפים בענפים שניזוקו בשנת 2024 וטרם הוכן להם מתווה" . כן, זה הקצב, אחד־עשר חודשים לתוך המלחמה. מזל שיש כרגע בארץ מלאי זמין של עגבניות ירוקות ורקובות.
הדבש והעוקץ
בכל שנה בסתיו אנחנו נוהגים להזכיר כאן את הישראבלוף של הדבש: באותיות הקטנות של דבש "יד מרדכי", בבעלות תאגיד שטראוס, נכתב ש"הדבש שלנו מבוסס על דבש מקומי הנרדה ברובו על ידי דבוראים בארץ וחלקו נרדה בחו"ל". מה שמשווק לנו כדבש ישראלי איכותי בעל תו תקן, שאנחנו צריכים להעדיף אותו על פני התוצרת הזרה, הוא בכלל בלנד של תוצרת זרה עם תוצרת מקומית. על התענוג הכחול־לבן הזה אנחנו משלמים 45 שקלים לקילו.
זוכרים שבשנה שעברה לקראת ראש השנה היו בסופרים צנצנות דבש ב־10 שקלים? משרד החקלאות עשה הכול כדי שהשנה זה לא יקרה שוב. השר דיכטר ניהל מאבק נגד פטור ממכס ל־500 טונות יבוא לקראת החגים, ורק לאחר שמשרדי הכלכלה והאוצר איימו לפרסם בעצמם מכרז "מעל הראש שלו" – הוא התרצה. בשבוע שעבר זכו אושר־עד, ויקטורי, רמי לוי, משנת יוסף, קארפור ויוחננוף באפשרות למכור צנצנות דבש מיובא בהיקף של 375 טונות ב־18־20 שקלים לקילו. פחות מחצי מחיר מהדבש המיובא בתחפושת.
אבל דבש ורעבתן בו. לפי המכרז, מותר להן לשווק את הדבש הזול רק בחודשים הקרובים. אם תישאר סחורה אחרי 15 בפברואר 2025, החברות מחויבות להשמיד אותה. זו הסיבה שמתוך מכסות של 500 טון ביקשו החברות רק 375, כי בשנה שעברה נשארה מעט סחורה והיא הושמדה. כן, דבש, המזון שלא מתקלקל לעולם, נזרק לפח כמות שהוא, שמא יהווה תחרות גם בשאר ימות השנה לתוצרת המקומית. שכחו רק לספר שגם היא נמהלה בתוצרת חו"ל. בנוסף, גם אתם הלקוחות תוגבלו לרכישה של לא יותר מ־3 צנצנות של חצי קילו מהדבש המוזל, כדי לוודא שבאביב תקנו דבש "יד מרדכי".
צריך להוריד את הכובע בפני ההצלחה של שטראוס למתג את דבש הבלנד האירופי של יד־מרדכי כ"כחול לבן", ולגרום למשרד החקלאות להיאבק למען מחירו הגבוה ב־150% מאירופה, כאילו מדובר בערך ארצישראלי. בזמן שהמשרד של דיכטר מסנדל ייבוא של כמה מאות טונות דבש בצנצנות, הוא מחלק מדי שנה בלי שום בעיה מכסות עד 2,000 טון לייבוא דבש בגלונים. אלה מחולקות לפי נוהל פנימי של המשרד וללא שקיפות, וגובה המכסה של כל יצרן נקבע ביחס לגודלו בשוק. אה, אולי כדאי לציין ששטראוס שולטת בכ־50־60 אחוזים מהשוק.
הפרקטיקה הזאת נהוגה גם בענף שמן הזית, שמיובא בקונטיינרים אבל חס וחלילה לא בבקבוקים. מוזמנים לבדוק גם את האותיות הקטנות על התוויות שלו, גם הן בסבירות לא רעה של יד מרדכי. לפני כמה חודשים הציע משרד הכלכלה לאפשר מהילה דומה בענף היין ולייקר את ייבוא הבקבוקים. לאחר מכן נחשף שמי שעמד מאחורי ההצעה ודחף אותה הוא יקב טפרברג, אחד הגדולים בארץ.
באופן רשמי, ההתנגדות של דיכטר ומשרד החקלאות לייבוא בצנצנות נומקה בכך שהחקלאים המקומיים ייצרו מספיק דבש השנה. ארגון מגדלי הדבורים הודיע מבעוד מועד ש"לא יחסר דבש לחגי תשרי, מאחר שהיבול בארץ עומד על כ־4,200 טונות דבש". זאת מסורת קבועה. בשנה שעברה הם הכריזו ש"ישנה כמות מספיקה של דבש לחגי תשרי", ובשנת 2022 הודיעו כי "במכוורות ישראל ישנו מספיק דבש לחגי תשרי וגם לאחריהם, ייצור הדבש עומד על כ־4,400 טון". הם גם טוענים בעקביות ש"צריכת הדבש בישראל קשיחה" ועומדת על כ־4,500 טונות בשנה. הבנתם? פשוט אין צורך.
אלא שמאז שעודד פורר חילק את המכסות הראשונות לייבוא בצנצנות, צריכת הדבש טיפסה לכ־6,200 טונות בשנה, והוכיחה שהיא לא כזאת קשיחה. ללא המכסות, המכס על ייבוא דבש עומד על 16.60 שקלים לקילו והופך אותו ללא מסחרי לחלוטין. אנחנו כלואים כאן עם שוק שנשלט ברובו על ידי שתי חברות גדולות, שמוכרות דבש במחיר אסטרונומי בהשוואה עולמית, והתוצאות בהתאם: ישראלי ממוצע צרך חצי מכמות הדבש שכל אזרח במדינות המערב מרשה לעצמו. וזה למרות המסורת היהודית של תפוח בדבש.
כל הפרטים הללו על דבש, שמן, עגבניות או אננס נשמעים אולי אזוטריים, אבל הם מספרים סיפור חשוב. כשנתנו לישראלים לרכוש תוצרת חקלאית במחיר שפוי, הם שינו את הרגלי הצריכה והרשו לעצמם ולמשפחותיהם ליהנות מקצת יותר מתוק. זה עובד גם להפך: יש ילדים בארץ שההורים שלהם כבר לא יכולים לקנות ענבים, שאת הטעם של שזיף או אפרסק בקיץ הם מכירים כעניין נדיר, וקיווי אוכלים רק באירועים בחוץ. כשהממשלה מעדיפה מגדלים ישראלים על פני הקלה לכלל הציבור, יש לזה מחיר שראוי להציף. כשהיא מעדיפה תוצרת חו"ל שאיזה תאגיד משווק לנו בתחפושת של כחול־לבן, זה כבר אבסורד מושחת. יום אחד נצליח לברוח מחבית הדבש הזאת.
